סמים וספורטאים, ספונסרים וזכותם לשלוט על מקבלי החסות, יושר ופיתויים, אלה הם רק חלק מן הנושאים המרכיבים את המחזה 'נערות הזהב', מאת המחזאית הבריטית לואיז פייג' שחיברה אותו ב-1985 והמועלה בבית צבי ברמת גן.
המחזה עוסק בנבחרת אצניות אנגליות לאולימפיאדה והסוגיה הנצחית: כמה רחוק צריך ללכת כדי לנצח. רופאת הנבחרת, השואפת להשיג ניצחון בכל מחיר, הוגה רעיון כביר. היא מחלקת לספורטאיות גלולות המתיימרות להיות גלולות מרץ, האסורות בשימוש על-ידי המתחרים, אולם למעשה אלה הן גלולות אינבו (פלצבו), המורכבות מסוכר וקמח תירס. הרופאה סבורה, כי אפקט גלולות הסרק יגרום לשיפור כושר התחרות של האצניות מבלי שהן ידעו שאין אלה הגלולות האמיתיות. יחד עם זאת, אם תיערך בדיקת מעבדה רפואית – היא לא תגלה דבר.
הבעיה מסתבכת כאשר אחת האצניות השאפתניות שעלולה למצוא עצמה מחוץ לנבחרת, מחליטה להעלות את המינון ומשיגה לעצמה עוד גלולות דומות, אלא שהפעם מדובר בגלולות האמיתיות. הסיפור מודלף על-ידי אחת הנערות שאינה שלמה עם האמצעים המפוקפקים לכתב של עיתון ספורט, והוא מעביר את הגלולות לבדיקה כדי להשיג סקופ, אך התוצאה היא שלילית. בדיקה נוספת של האצנית שנטלה גלולות אמיתיות, חושפת את הסיפור והיא נפסלת יחד עם כל המתחרות, לאחר שכבר השיגו ניצחון מרשים.
העלילה משובצת בסיפורה של מממנת הקבוצה, חברת תמרוקי שיער שהנציגה שלה שואפת לשלוט על מהלכי הנבחרת ולרומם את קרנה של הספונסרית בכל מחיר. הבנות מולבשות בבגדים של חברת התמרוקים ומקבלות הנחייה להשתמש רק בשמפו מתוצרתה. למרבה הצער, השמפו הזה גורם פריחה אצל אחת הבנות והיא מעבירה שמפו אחר לתוך מיכל של החברה המממנת.
בכל הסיפור המורכב הזה שזור גם סיפורו של נואל, אביה של אחת האצניות שהוא בעצמו מאמן ספורט, והחלטתה להעדיף על פניו את המאמן המקצועי של הקבוצה.
ההצגה מלווה גם באימוני כושר אמיתיים ונראה שלהקת השחקנים הצעירה תסיים את ההופעות מוכנה ומזומנה להשתתף באירועי ספורט, כשהם בכושר רב, מפותחי שרירים ובעלי סיבולת לב-ריאה מעולים. אור משיח, למשל, רץ במקום דקות רבות וארוכות ונדמה היה לרגע שהוא משלים את התפקיד שלו מהמחזמר שיער וממשיך לרוץ עד להצגה הנוכחית.
בהצגה משתתפים שחקנים רבים, חלקם מצוותים להופעות בימים אחרים. אפרת ליפשיץ מגלמת את תפקיד הרופאה ויויאן בלקווד, המנסה להשיג ניצחון לנבחרת בכל מחיר ובתנאי שלא יגלו כיצד. אחד הדברים הבולטים והמרשימים אצל אפרת הוא חיתוך הדיבור הנכון שלה, היגוי המילים והשליטה המרשימה שלה בקולה, המצליח להגיע לכל קצות האולם, בלי מאמץ מיוחד ובכישרון רב. היא משחקת באיפוק ובידע טוב.
נגה מילשטיין היא הילרי דיבנפורט, נציגת החברה המממנת. נגה היא שחקנית רב גונית, נהדרת וברוכת כישרון. אם נוסיף למשחקה הקולח את שלל מחלצותיה ההזויות לפעמים, הרי שאנו מתרשמים מסגולותיה כשחקנית עם פוטנציאל רב ומשובח. דלית ענבר אחראית לתלבושות, אולם ביציאה מהאולם שמעתי את אימה של נגה מספרת כי חלק מהבגדים הם בגדיה האישיים. מעניין מניין הם ולהיכן היא הולכת איתם.
ליאוניד שניידרמן הוא נואל קינדר, אביה של סו, אחת האצניות, שמעדיפה את המאמן הרשמי על פניו. ליאוניד מרשים ביכולות שלו להתעטף בצער על החלטתה וצורת הליכתו הרופסת, המשלימה את קבלת הדין.
זיו פלג הוא המאמן "שרוך" מקנזי, השבוי בין גחמותיה של חברת התמרוקים והרופאה לבין החלטותיו המקצועיות. משחקו הוא אמין וקולח.
לי קוזניק הנאה מתהדרת בתואר נערת הזהב שאותה מצלמים כפרסומת חיה לנבחרת האצניות. היא מגלמת דמות בובתית מטופשת שנתונה לחסדי הצלמים והספונסרים, ומגלה את האמת כאשר היא נשכחת אי שם בשדה התעופה, בדרך הביתה. כל שאר המשתתפים: זוהר גל, אפרת יפת, ענבל איצקוביץ, שירה עדן, קרן ויינברג, אור משיח, רועי פרילינג ודניאל מושס, משחקים כהלכה ורשאים בהחלט להתאמן בנבחרת אמיתית, על סמך נתוניהם הגופניים.
חונכות השפה ניתנה לידיה האמונות של שושיק שני. עם זאת, צרמו לי מספר שגיאות בעברית. קרן ויינברג אומרת "לרכב" ויש לומר בעברית נכונה לרכוב. כמו-כן שוגים המשתתפים בהיגוי הנכון ואומרים שמפו בחולם מעל הוו, בעוד שיש לומר שמפו עם שורוק בוו. רק שירה עדן מבטאת כהלכה את המילה. ענבל אומרת "התחלק לי המקל" בעוד שנכון היה לומר החליק לי המקל. במקרה זה, ייתכן שנכון היה להשאיר את הנוסח השגוי, כיון שהוא כבר השתרש במחוזותינו כמין עגת דיבור שגרתית, בעיקר כשהוא נאמר ברוגז.
הבמאי גרג ליאחוביצקי מעלה בפנינו הצגה קטנה עם מסרים חשובים. כמה רחוק צריך ללכת כדי לנצח? האם הצלחה היא חשובה מספיק כדי למכור את עצמך? ההצגה היא קולחת ואין בה רגע דל, אין הפסקות הרהור וחשיבה בלתי רצויות והמעברים בין הסצנות הם מהירים ומבוצעים בידי השחקנים עצמם (ככה זה כמעט בכל התיאטרונים. חלפה תהילתם של פועלי הבמה שמחליפים את התפאורה והאביזרים, מחוסר תקציב, כמובן).
הנוסח העברי של נאווה סמל הוא ברור וקצבי. התפאורה של אבי שכווי היא מינימאלית, אך מבליטה את המתרחש על הבמה. (שוב, תקציב). התאורה של אורי מורג היא פרקטית ומבליטה את הדמויות ברגע המתאים. התלבושות של דלית ענבר תואמות לרוח ההצגה וכפי שצוין, לפעמים ממש הזויות.
המחזאית לואיז פייג' היא די אנונימית אצלנו, ולא זכורות לי הצגות אחרות פרי עטה בבריטניה. ההצגה הקטנה הזו משתמשת בנושא הסמים והספורט כאמצעי להבליט את הנושאים שהם בעצם לחם חוקם של רבים מהאירועים הספורטיביים. זהו עולם שדוחף למצוינות, המאלץ ספורטאיות לעמוד בפני פיתויי השימוש בסמים, רמאות ואמצעים מפוקפקים אחרים. בתוך כל אלה מובלטת הדילמה שלהן לחפש את הדרך כדי להישאר נאמנות לעצמן.
