פרופ' נחמה ליבוביץ המנוחה לימדה אותנו לשים לב למילות מפתח, החוזרות שוב ושוב בהקשרים מסוימים ומהוות "איתות" של התנ"ך למסר מרכזי. כזה הוא השורש יד"ע על הטיותיו השונות בקשר ליציאת מצרים.
השימוש הראשון בשורש זה הוא כבר בברית בין הבתרים: "
ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם". בפתיחת דברי ה' אל משה במעמד הסנה נאמר: "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים... כי
ידעתי את מכאוביו". כאשר משה ואהרון באים לראשונה אל פרעה, תגובתו המתנשאת היא "לא
ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח".
בדברו על ייעוד המכות העתידות לבוא, אומר ה': "
וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם". ואילו במכות עצמן, אנו מוצאים שורש זה כמה וכמה פעמים. כך באזהרה לפרעה לפני מכת דם: "בזאת
תדע כי אני ה'". בתגובה לבקשתו של פרעה להסיר את הצפרדעים, אומר משה: "כדברך, למען
תדע כי אין כה' אלקינו". לפני מכת ערוב נאמר שוב לפרעה: "למען
תדע כי אני ה' בקרב הארץ". לפני מכת ברד אומר משה בשמו של ה': "בעבור
תדע כי אין כמוני בכל הארץ", ואילו מיד אחריה הוא חוזר ואומר: "למען
תדע כי לה' הארץ"; ובהבלטת כפירתו של פרעה מול האמונה בה', מוסיף שם משה: "ואתה ועבדיך
ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים".
בין מכת ברד למכת ארבה, נכנסת גם ידיעתם של בני ישראל כסיבה למכות: "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם
וידעתם כי אני ה'". כאשר משה מזהיר את פרעה מפני הארבה, מנסים עבדי המלך ללחוץ עליו לשחרר את ישראל ומסיימים בשאלה רטורית: "הטרם
תדע כי אבדה מצרים?!" ערב מכת בכורות אומר משה, שהאבחנה הצפויה בין מצרים לישראל נועדה "למען
תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".
השורש יד"ע משמעותו הכרה פנימית, קשר נפשי, משהו שמעבר לתפיסה השכלית הרגילה. "והאדם ידע את חוה אשתו" - מתארת התורה בפרשת בראשית. יחסי אישות בין בני אדם שונים מאשר בין חיות. אין זו רק תאווה ורק מילוי צורך גופני; הם אמורים לנבוע מקשר נפשי, מאהבה, מרצון לקיים את מצות פרו ורבו. בעלי חיים אינם יודעים; הידיעה ייחודית לאדם.
לא לחינם, אותו שורש עצמו יוצר את המילה "מודעוּת" שהיא השלב שמעבר ל"ידיעה". זוהי ההפנמה, ההבנה של התהליך, התפיסה שקורה משהו המחייב התייחסות. לכן, כאשר התורה מדברת על ידיעה בהקשר של יציאת מצרים, הכוונה היא ליותר מאשר knowledge. הכוונה היא להכרה בכך שכל התהליך - גלות מצרים, השעבוד, המכות והגאולה - מלמד על מלכותו של הקדוש ברוך הוא, על שליטתו בטבע ובמה שמחוץ לגדר הטבע.
עניין הידיעה שב ועולה בקריעת ים סוף, ומצריך עיון נפרד. כאשר ה' מצווה על בני ישראל לשוב על עקבותיהם ובכך לגרות את מצרים לרדוף אחריהם, הוא אומר במפורש מה המטרה: "
וידעו מצרים כי אני ה'". וכאשר הנס עומד להתרחש, שב ה' ומבהיר: "
וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו". ונשאלת השאלה: איזו ידיעה תתווסף כאן למצרים? מה הם עדיין לא יודעים אחרי חצי שנה של מכות שהלכו והחמירו, מכות שחיסלו את חקלאותם ואת מקניהם ואת בכוריהם?
ברור שיש כאן סגירת מעגל. מה שהחל ב"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" ונמשך ב"לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", מגיע לשיאו ולסיומו ב"וידעו מצרים כי אני ה'". בתודעה הלאומית של עם ישראל, עוד מהימים בהם מנה בדיוק שני בני אדם (אברהם ושרה), צרובים הן השעבוד והן הגאולה. פרעה ועמו חייבים לעבור מכפירה של "לא ידעתי" להכרה של "וידעו". אך מה קורה בים סוף שמשרת מטרה זו?
קריעת ים סוף גדולה יותר מאשר מכות מצרים - אמרו חז"ל בהגדה של פסח. ר' יוסי הגלילי קובע שם את קנה המידה: כל מכה שספגו המצרים על ים סוף הייתה גדולה וחזקה פי חמישה מאשר כל מכה שספגו בארצם. במצרים נאמר "אצבע אלוקים היא" ובים סוף נאמר "וירא ישראל את היד הגדולה" - וכידוע ביד יש חמש אצבעות, ומכאן שניסי ים סוף גדולים פי חמישה. ודוק: מדובר על נקודת מבטם של המצרים, על המכות שהם קיבלו, ולא על הניסים שנעשו לישראל.
את עשר המכות יכלו המצרים לתרץ לעצמם בשתי צורות. האחת: התפיסה האלילית המקובלת הייתה שלכל ארץ ולכל כוח בטבע יש אליל משלהם. ניצחון של מדינה אחת על רעותה נתפס כניצחון של אליל אחד על משנהו. לכן יכלו המצרים להניח, שה' הוא - חס וחלילה - עוד אליל מקומי, המצליח לגבור על האלילים המקומיים שלהם, כפי שקורה מדי פעם.
ההסבר השני מתייחס לכך שהמכות פגעו רק במצרים ולא בבני ישראל. מעבר לאותה תפיסה אלילית, לפיה ה' מגן על עמו ופוגע באויביו, יכלו המצרים להסביר זאת בכך שבני ישראל התגוררו בנפרד בארץ גושן. אולי הם יותר היגייניים, אולי הם יודעים לחסן את בהמותיהם, אולי יש להם מלאי נסתר של מים שלא הפכו לדם, אולי ואולי ואולי.
שני ההסברים הללו ירדו לתהומות בים סוף. שם בני ישראל ניצלים ובני ישראל לוקים מחוץ לגבולות מצרים. כלומר: התפיסה בדבר מאבק אלילי מקומי אינה יכולה להסביר את המתרחש שם. ובאותו ים עצמו ובאותו יום עצמו, בני ישראל עוברים ביבשה והמצרים טובעים. כלומר: ההבדל הגיאוגרפי כהסבר לתחולתן או אי תחולתן של המכות, גם הוא אינו תופס כאן.
קריעת ים סוף מלמדת את המצרים, שהקדוש ברוך הוא הוא אדון העולם כולו, בכל מקום ובכל אחד מחלקי הבריאה. זוהי ההכרה המלאה במלכותו, כפי שפותח הרמב"ם את ספרו "משנה תורה": "יסוד היסודות ועמוד החוכמות
לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם - לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו". עקרון היסוד הוא
לדעת שה' ברא תבל ומלואה, ולידיעה זו מגיעים המצרים בקריעת ים סוף.
