יותר מכל מזכיר לי את תל אביב היפה של פעם הבית שבו גדלתי. שם, ברחוב בן יהודה 185, בין בית-הספר היסודי "לדוגמא" לבין המגרש החולי, שעליו ניצב מאהל האוהלים של ראשוני עולי תימן, ביליתי את שנות ילדותי המאושרות, בלי טלוויזיה, מחשב או טלפון.
הבית, בן שלוש הקומות, עטור המרפסות, עומד, אומנם, עדיין על תילו, אבל במרחק של שנות אור מן הימים ההם. בכל פעם שאני חולף על פניו נצבט הלב מגעגועים למה שהיה ואיננו.
בין כתליו של הבית הזה התאכסנו 12 משפחות - רובן הגדול ממוצא יקי. הדומיננטיות שלהן השליטה סדר, ניקיון ורוגע. בסך-הכל שני חדרים בכל דירה, מרפסת, שירותים וחדר-אמבטיה. בצידי מעלה המדרגות התלול שבכניסה לבית פרחו להם חמציצים, וגם גבעולי "סבאל'ה", שאותם הדבקנו, אנחנו הזאטוטים, בגבו של כל מי שחלף על פנינו, צוהלים לאידו.
בקומת הקרקע של הבית היו הנפחיה של חבקין והסנדלריה של גרינברג. חבקין, לבוש סרבל כחול ועוטה על פניו משקפי-מגן כנגד האש הלוהטת, ניפח כל כלי שהובא אליו, וגרינברג תיקן נעליים בלות, שהעקב בהן הצטמצם, כשהוא שנוטע בו, בפטיש, פיסת-פח אליפסית, שהחזירה עטרה ליושנה. לנו, הילדים, צמחה הרגל בכל שעה, ומאחר שהפרוטה נעדרה מן הבית, פילח גרינברג חור בקידמת הנעל, כדי שאצבעות הרגל הדחוקות שוב יוכלו לנשום אוויר. ועם הנעליים המחודשות האלה הסתובבנו עוד שנים רבות, יחד עם מכנסי וחולצת החאקי.
עץ המשאלות שני חדרי הדירה, שנרכשה, כמו כל דירה באותם ימים, בדמי מפתח, פנו לכיוון מחנה "יונה" - מבצר צבאי מן המנדט הבריטי ולימים מחנה ה"הגנה", שעל המגרש לידו נפלו במלחמת השחרור הפצצות שהחטיא חיל האוויר המצרי. בימים של קייץ לוהט אכלנו ולמדנו על המרפסת, שאליה נשק עץ עבות, שהצל עליה והעלים ממנה את החום כלא היה. בזמננו החופשי, לאחר יום הלימודים, בילינו את שעות הפנאי שלנו על העץ הזה, ויורים ממנו לכל עבר את פירותיו העגלגלים והקשים ברוגטקות הגומי שבנינו . מן המרפסת גם העפנו לשמיים טייארות, עשויות קש ונייר צבעוני, ובגינת החמד, שמתחת לעץ העבות, שיחקנו בגולות, בגוגואים של משמש, בחמש אבנים ובמחבואים, כשאחד הילדים מליט את פניו בגזע העץ ואילו השאר נמלטים על נפשם כדי להסתתר ממנו. משפקח כעבור דקה את עיניו, הוא הופקד על משמר העץ, כדי שאיש מן הילדים לא יהין להתקרב אליו, ומשבכל זאת נמצא ילד ה"קומנדו" שהעז, נזקפו לזכותו נקודות של זכות.
והיה הגג רחב הידיים של הבית, פתוח לכל דייריו, שמלבד הכביסה שתלתה בו, הוא שימש גם מגרש-כדורגל, עם שער, ו-11 שחקנים בנעלי התעמלות, מדמים את עצמנם כנבחרת מהוללת. מפעם לפעם עלתה לגג גם "עזה", כלבתם של השכנים העשירים, בעלי הבית, נודפת ריק קוניאק חריף, כשכרסה מלאה בכבד-בקר - מעדן ומשקה, שאנחנו הילדים יכולנו רק לחלום עליהם.
שליפות מהארון רעבים עד כלות ממשחק מרבה תיאבון, חשנו הביתה, אל מקרר הקרח, כדי להרוות, ראשית לכל, את צמאוננו במים צוננים, ואחר כך לאכול את הלבן והפודינג, עם פרוסת לחם ומרגרינה. מארון האוויר, שהיה מחופה ברשת וששמר בכך על טריות המוצרים, שלפנו את ממרח הציקוריה, דמוי השוקולד, ואת הריבה בטעם של פרי, כשאלה משמשים לנו לקינוח.
בדמדומי הערב עוד הספקנו להפריח אל הרחוב בועות סבון בקשית ולצהול למראה כל בלון שהתפוצץ על פניו של מי שחלף בו. ומשהחשיך היום, נטלנו מהארגז של תנובה, עטור הווילון ,ששימש לנו ארון-ספרים, את "אוהל הדוד תום", את "הלב" ואת "אמיל והבלשים".בדחילו ורחימו הדלקנו גם את הרדיו, כדי להאזין ל"תוכנית כבקשתך לשירים עבריים", עם שושנה דמארי, יפה ירקוני, שמשון בר-נוי וישראל יצחקי.
ובסוף השבוע, יום המקלחת במים חמים, שלפנו מן האמבטיה את הקרפיונים ששחו בה וששימשו לעת ערב למאכל. ל"קידוש" של יום שישי נשלף אחר כבוד בקבוק היין ועימו הסיפון, יוצר הסודה, בעזרתו נמזג ה"שפריץ", שגם אנחנו, הילדים לגמנו ממנו. חלת-צמות, צחורה כשלג, עטורת פרג, בישרה את בואה של שבת קודש.
חמישים ושש שנים חלפו מאז, וגם בחלוף הזמן הזה אינני שוכח, ולו לרגע, את הבית שהעניק לי חיים יפים כל-כך של אושר, בלי טלפון, טלוויזיה ומחשב.
