ב"
כנס הרדיו" הראשון שנערך ב-4 ביוני 2007 אמר הד"ר חנן נווה, עורך חדשות לשעבר ב"קול ישראל", דברים שצריכים למצער לעורר שאלות ותהיות. מי שאינו מסתפק בתעתיק (עם קיצורים) המובא להלן, יכול
להאזין לדבריו כאן, או להקשיב
להקלטה המלאה של המושב שבו נאמרו הדברים, כפי ששודר ברשת א'.
ד"ר חנן נווה: "אני מסכים במאה אחוזים עם רזי (ברקאי), שלרדיו יש השפעה, אנחנו יוצרים סדר יום... הקשר עם יומני החדשות הוא כמובן בתיאום. יומן החדשות מראיין אישיות מסויימת? נחזור על זה במהדורת החדשות בצורה תמציתית מקולו של קריין כמו גבי ינון, שזה הופך את זה ל'קול אלהים חיים' הרבה יותר, הרבה יותר סמכותי. ואז נחזור. ונחזור. וכך יצרנו סדר יום.
"אני רוצה לרגע לספר על שני מקרים שבהם הייתה לנו אג'נדה, לעיתונאים. אולי לא בצורה קונספירטיבית מתוכננת. בשני המקרים מעורבות העיתונאיות הלוחמניות של 'קול ישראל' - אחת לשעבר, שלי יחימוביץ', היום חברת כנסת, וכרמלה מנשה. עניין אחד הוא האלימות במשפחה, אין לי ספק שאנחנו לקחנו את זה כאג'נדה, לא קונספירטיבית, של 'קול ישראל' - אבל דחפנו, יחד עם יתר העיתונות... (פונה לדליה יאירי) ואת גם... והדבר השני שהיית שותפה לו ביחד עם כרמלה ושלי ... הוא הנושא של הנסיגה מלבנון לקראת שנת 2000.
"בחדר החדשות של 'קול ישראל' שלושה מבני העורכים שירתו בלבנון, ונטלנו את זה על עצמנו כמשימה אולי לא-מוכרזת להוציא את צה"ל מלבנון. לא שדחפנו, לא שהכרזנו, אבל כל ידיעה שתיארה את המתרחש בדרום לבנון, אין לי ספק שהבלטנו אותה - לא מעבר לפרופורציות, כי זו לדעתנו הפרופורציה המקצועית, אבל אין לי ספק שקידמנו כאן אג'נדה שהיא הייתה שנויה במחלוקת בציבור, בניגוד לאלימות נגד נשים שעל זה אין מחלוקת לדעתי, אני מקווה."
גולן יוכפז: "בעיני זה פשוט סוּפּר-בעייתי."
ד"ר חנן נווה: "נכון אני מכה על ח... אני לא מכה על חטא, אני לא בא להסתתר, אני מבהיר דברים שכך הם התרחשו - אני גם מסביר מאיפה זה בא. זה בא מהבטן, מהקרביים שלנו, בגלל שירות הבנים בלבנון, לא בנות בלבנון, ואלה הדברים שאנחנו עשינו אותם. אני לא מצטער על זה. אני אומר את זה, כי נכון שאתה צודק שיש לנו השפעה על סדר היום עד מהדורת הצהריים או עד מהדורת הטלוויזיה, אבל בטווח רחוק גם לרדיו, ואני מאוד גאה על היכולת שלנו להצטרף לאותו מסע בשעתו שהוציא את החיילים מלבנון."
ובכן, נראה כי התמונה די ברורה. עם כל התפתלויותיו של נווה - כן מכה על חטא, לא מכה על חטא, כן קונספירציה או לא, משימה מוכרזת או לא - הרי שהוא מתאר לכאורה דינמיקה של שטיפת מוח תבוסתנית על-ידי צוות עורכים בתחנת שידור ממלכתית, כאשר לטענתו הדמויות המובילות שלה הן שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה.
מדבריו של נווה גם עולה בבירור, שהוא יודע בדיוק מה הוא וחבריו עשו. נווה הרי מסביר לנו איך הדברים פועלים: מראיינים מישהו, מוציאים ממנו משפט אחד או שניים וחוזרים עליהם בקולו הסמכותי של קריין החדשות מדי שעה. "וכך יצרנו סדר יום", אומר נווה - אבל האמת היא שמה שהוא מתאר הוא הרבה מעבר ליצירת סדר יום. על-ידי הבלטת ידיעות קשות מלבנון - " כל ידיעה שתיארה את המתרחש בדרום לבנון, אין לי ספק שהבלטנו אותה" - שידרה מחלקת החדשות הזו תמונה מעוותת של המתרחש בחזית הצפונית, ויצרה תעוקה כבדה ותחושת מצוקה בציבור. שידור מכוון של ידיעות קשות מהחזית במינון יתר, בתוספת הראיונות התכופים עם נשות "ארבע אמהות" והחזרה על דבריהן ב"קול האלהים חיים" של קרייני החדשות - מהווים לכאורה תעמולה תבוסתנית.
הציבור הישראלי אוהב את החייליו, וכל קורבן כואב לו. מצד שני, מורשת השואה ותקומת המדינה הכתיבה לנו אתוס של קשיחות, של אהבת מולדת ושל גבורה. בדרך זו הצלחנו עד העשור האחרון להסביר לעצמנו את נפילת הקורבנות - הגיבורים שלנו - ולהחזיק מעמד מול אויבינו האכזריים. כך יכולנו לבכות את הנופלים, אך להמשיך להיות גאים ונחושים. את ההחלטות המבצעיות לגבי אסטרטגיה וטקטיקה צבאית השארנו בדרך כלל למפקדי הצבא ולשר הביטחון.
במה ממלכתית ל"ארבע אמהות" כאשר "קול ישראל" הבליט במתכוון, ולאורך זמן, ידיעות שליליות מלבנון - אם אכן כך עשה - הוא שבר את רוחו של העם ויצר חולשה. הראיונות התכופים עם נציגות "ארבע אמהות", שריפדו את משנתן הפציפיסטית-תבוסתנית במלל רך ו"נשי" לכאורה, פוררו את יכולת העמידה של הציבור. החיילים הצטיירו כילדים מסכנים, והציבור נקרא לרחם עליהם. אהוד ברק - שהתברך כנראה בכישורים רבים, אבל לאו דווקא באישיות חזקה - נכנע ללחץ והוציא בצורה משפילה את הצבא מרצועת הביטחון. השכנים שלנו הבינו שהמדינה נחלשה ושאבו מכך עידוד. כעבור כמה חודשים פרצה מלחמת הטרור האיומה של יאסר ערפאת - מתקפת האוטובוסים המתפוצצים, המסעדות המפויחות והילדים קטועי האיברים. את הריק שהשארנו מאחורינו בדרום לבנון תפס חסן נסראללה. את הקורבנות של הקריסה הזו, בשנת 2000, כבר קשה למנות, והנזק שנגרם לעם ולמעמדו במרחב המזרח תיכוני עלול להיות בלתי הפיך.
מן הראוי לבדוק, כמובן, אם יש אמת בדבריו של נווה. צריך לראיין את העורכים שעבדו בחדשות "קול ישראל" בסוף שנות ה-90 ולשמוע אם אכן הייתה הטייה מכוונת של החדשות ואם אכן היו אלה יחימוביץ' ומנשה שהובילו אותה. יחימוביץ' עצמה, מכל מקום, מתגאה בחלקה בנסיגה מלבנון.
באתר האינטרנט שלה כתוב כי "היא הביאה אל הפְּרַיים טַיים הרדיופוני את העיסוק בעניינים פמיניסטיים ובסוגיות חברתיות מרכזיות, ויחד עם חברתה כרמלה מנשה העניקה לראשונה ובעקביות במה נרחבת לנשות 'ארבע אמהות', עד ליציאת צה"ל מלבנון".
לכאורה, יחימוביץ' מגלה טפח ומכסה טפחיים: היא מתגאה בכך ש"נתנה במה נרחבת לנשות 'ארבע אמהות'", אך היא אינה מספרת על כך שהבליטה את הידיעות השליליות מלבנון. כך נוצר אצל הקורא הרושם, שאין ליחימוביץ' מה להסתיר וכי תוכה כברה. אלא ש"מתן במה נרחבת" לדיעות פציפיסטיות זה מעשה שגם אם הוא מקומם, ניתן להכלילו בדוחק בתחום המותר מבחינה עיתונאית. הבלטה מכוונת של ידיעות מסוג מסויים בכדי ליצור רושם מעוות של תמונת הקרב - זה כבר מעשה חמור מאין כמותו, או "סוּפר-בעייתי" כפי שניסח זאת גולן יוכפז.
אם נווה אינו משקר או מגזים, צריך לבדוק מדוע יחימוביץ' ומנשה עשו את מה שעשו. איזה אינטרס יש לעיתונאי ציוני כלשהו, שמאלן או לא, ליצור במתכוון רושם קודר מחזית הקרב במדינה החיה על חרבה? האם יש תקדים להתנהגות עיתונאית שכזו בישראל? מי המציא את הרעיון של הצגת הנסיגה כאינטרס "נשי" או "אימהי"? האם היה קשר קונספירטיבי בין העיתונאים לבין "ארבע אמהות"?
צריך גם לשאול מדוע העורכים האחרים נגררו אחרי יחימוביץ' ומנשה (אם גירסתו של נווה מדויקת). האם ייתכן שהשתיים האלה פעלו באופן מתואם ובלהט אידיאולוגי, וכך יצרו "מאסה קריטית", שהעורכים האחרים התקשו לעמוד בפניה? מדוע אף אחד לא הציב להן גבולות מקצועיים בכלל ובסיקור מלחמות ישראל בפרט?
ראוי גם לברר אם יש קשר בין שני התחומים שבהם יחימוביץ' ומנשה "דחפו אג'נדה" כדברי נווה: העיסוק הפמיניסטי באלימות במשפחה - המציג את הגבר כיצור שלילי ואלים מטבעו ואת האישה כקורבן זך - לבין השיח הפציפיסטי "הנשי", שמציג את החיילים הזוטרים כ"ילדים" הכמהים לחיק אימהותיהם ואת הקצינים הבכירים יותר כגברים מאצ'ואיסטים, גסי רוח וטפשים. האמנם מדובר בשני תחומים נפרדים או במקשה אחת של גניבת דעת סוּפּר-מתוחכמת?
