תרצו או לא, ארה"ב איננה עוד השוטר של העולם. זו הייתה הבשורה במסעו הנשיאותי של אובמה לבריטניה, צרפת, הרפובליקה הצ'כית, טורקיה ועירק.
היכן שהוא ברצף המעמדים שבהם התנצל עבור ההיסטוריה האמריקנית - הן הרחוקה והן של השנים האחרונות; ההשתחוות בפני המלך הגזען והבלתי נבחר של ערב הסעודית; ההכרזה כי יקצץ במצבור הנשק הגרעיני של ארה"ב, יחסל חלק גדול מתוכניות מערכת ההגנה מפני טילים ויסרס את הצי האמריקני; בהותירו את יפן להתמודד לבדה מול צפון-קוריאה וסין; באמירתו באוזני הצ'כים, הפולנים ועמיתיהם מהגרורות הסובייטיות לשעבר, "אל תדאגו, היו שמחים", המשאירה אותם לחסדיה הרחומים של מוסקבה; השפלת מנהיגי עירק תוך התרפסות בפני אירן; ההכנות לעימות גלוי עם ישראל; והתודה לאיסלאם על תרומתו הגדולה להיסטוריה האמריקנית - הבהיר הנשיא אובמה לתוקפנים בעולם כי אמריקה לא תתעמת עמם בעתיד הנראה לעין.
בין אם הם שתלטניים כמו רוסיה, מפיצי טכנולוגיות השמדה כצפון-קוריאה, יצואני טרור כמו פקיסטן החמושה בנשק גרעיני, או תומכות טרור השואפות להיות מעצמות גרעיניות עם כוונות לבצע השמדת עמים דוגמת אירן - כיום, עם הממשל האמריקני החדש, לאף אחד מהם אין סיבה לחשוש מוושינגטון.
לשאת חן בעיני הקרמלין בשורות אלו ערבות ביותר לאוזני השמאל האמריקני ולידידיו באירופה. לא ניתן להגזים בתיאור התרגשותם של תומכי אובמה, ביניהם המיליארדר ג'ורג' סורוס, מן ההתפוגגות העצמית של מעצמת העל האמריקנית. וולטר רוג'רס האנטי-ישראלי ששימש בעבר ככתב CNN בישראל, פרסם מאמר ביום רביעי בעיתון "כרישצ'ן סיינס מוניטור" בו הודיע בהתלהבות כי "מעמדה של אמריקה כמעצמת על מדרדר במהירות הדומה להתדרדרות כלכלתה".
אנשי התקשורת אוהדת-אובמה האמריקנית והאירופית כה מרוצים מן הוויתור של אמריקה על כוחה, עד כי הם נקטו את הצעד הנדיר ומחאו כפיים לאובמה במסיבת העיתונאים שערך בלונדון. אכן, נראה כי ההתלהבות של התקשורת מאובמה גדלה וצומחת עם כל הצהרת התנצלות נשיאותית על השימוש שעשתה אמריקה בכוח בעבר, כל התקפה פראית שאובמה מִפנה כלפי קודמו ג'ורג' וו. בוש, כל חבטה שהוא מנחית לעבר ישראל, ועם כל הצהרה בדבר מעלותיו של האיסלאם.
אך בעוד התקשורת אינה יודעת שובע ממנהיגה החדש של ארה"ב, מתחילות בעלות הברית היציבות ביותר של ארה"ב ברחבי העולם לחפש נואשות את מתג ה"איתחול", שיגרום לממשל לחזור בו מנטישת תפקידה של אמריקה כמגינת העולם החופשי.
טוקיו מוטרדת מאוד מתגובת הממשל לניסוי הטיל הבליסטי התלת-שלבי של צפון-קוריאה. יפן מזהה את הבגידה הטבועה בהודעתו של שר ההגנה האמריקני, רוברט גייטס, לפני התגרות חדשה של פיונג-יאנג, כי ארה"ב תיירט את הטיל אך ורק אם הוא יופנה לטריטוריה אמריקנית. במשפט אחד, שלא נאמר במסגרת התייעצות סודית, אלא הוכרז קבל עולם באמצעות ה-CNN, ביטל גייטס את המחויבות האסטרטגית של מדינתו להגנתה של יפן.
הודו מצידה, מודאגת מטענתו החוזרת ונשנית של אובמה, כי סירובה להעביר את השליטה על חבלי הארץ של ג'מו וקשמיר לפקיסטן מעודדת טרור פקיסטני נגד הודו. היא מוטרדת גם מסירובו של ממשל אובמה להציב את בלימת תמיכתה של פקיסטן בקבוצות הטרור הג'יהאדיסטי התוקפות את הודו כנדבך מרכזי בהתמודדות עם פקיסטן ועם אפגניסטן. ככלל, פקידים הודיים מבטאים דאגה עמוקה לנוכח מה שנראית כהתעלמות של ממשל אובמה מעובדת היותה של הודו בעלת ברית וכמשקל נגד אסטרטגי משמעותי לסין.
והנה לנו גם עירק. במהלך ביקורו החטוף בבגדד ביום שלישי אחר-הצהריים, אובמה אפילו לא העמיד פנים כי יבטיח את הדמוקרטיה והחופש בעירק בטרם יוצאו משם הכוחות האמריקניים בשנה הבאה. ההצהרה האוהדת ביותר שניתן היה לחלץ ממנו הייתה במהלך שיחתו עם סטודנטים טורקים באיסטנבול, מוקדם יותר באותו היום. וכך אמר: "מוטלת עלי האחריות להבטיח, כי כאשר נוציא כוחות מעירק, נעשה זאת בזהירות מספקת, כדי שלא נחזה בקריסה מוחלטת לעבר אלימות".
בשומעם את הכרזותיו של אובמה ובראותם את יועציו נושאים מדי יום הצהרות ידידותיות כלפי המולות של אירן, שוקלים עתה מנהיגי עירק את אופציות ההישרדות שלהם אל מול הסערה המתקרבת.
ובאשר לאירופה, למרות שאובמה זכה במחיאות כפיים נלהבות ממאזיניו בפראג, בהודיעו על כוונתו להרוס את מאגר הגרעין האמריקני, לצמצם משמעותית את תוכניות ההגנה בפני טילים ולגבש התקשרות חדשה עם רוסיה - מילותיו צרמו מאוד לאוזניהם של מנהיגי הגרורות הסובייטיות לשעבר המאוימות על-ידי רוסיה. ממשלות צ'כיה, פולין, גאורגיה ואוקראינה זיהו במהרה כי שאיפתו העזה של אובמה לשאת חן בעיני הקרמלין ולהחליש את מדינתו שלו, יעמידו בסכנה את יכולתן שלהן לעמוד בפני תוקפנות רוסית.
אין זה מקרה, כי ביום שבו חזר אובמה לוושינגטון הכריזה האופוזיציה הגיאורגית, הפועלת בחסות רוסית, על תוכניתה לצאת בהפגנות ענק בטביליסי, כדי לכפות את הדחתו של מיכאל סאקאשווילי, הנשיא הגיאורגי הפרו-מערבי והאנטי-רוסי.
באשר לרוסיה - כמו אירן, שהגיבה לשירת ההלל האחרונה של אובמה כלפי המולות האירנים בפתיחת מפעל דלק גרעיני ובהכרזה על כך שברשותה 7,000 צנטריפוגות מתקדמות בפעולה, גם היא הגיבה לעלה התאנה של אובמה במכונת ירייה. רוסיה הגיבה לפניה החדשים של אמריקה, בהכרזה כי תסרב לתמוך בסנקציות נגד צפון-קוריאה ובחזרה על טענתה השקרית, כי תוכנית הגרעין של אירן איננה תוקפנית.
ולבסוף - ישראל. אם קביעתו של אובמה, כי על ישראל לתמוך בהקמה מיידית של מדינה פלשתינית, הצהרת התמיכה שלו במה שקרוי "תוכנית השלום" הסעודית (התובעת מישראל לבצע התאבדות לאומית תמורת "שלום" עם העולם הערבי) ופניותיו ההולכות ותוכפות לאירן "להיכנס למגעים" עם הממשל לא הספיקו ללמד את ישראל כי אובמה מקריב את הברית האמריקנית עם המדינה היהודית כמקדמה לפיוס הערבים ואירן - הרי שביום שלישי הובהרה מדיניות זו מפורשות בידי סגן הנשיא, ג'וזף ביידן.
כאשר אמר ביידן ל-CNN כי ישראל "תפעל על-פי עצת אחיתופל" אם תתקוף את מתקניה הגרעיניים של אירן, הוא הבהיר כי מבחינת הממשל, תקיפה ישראלית שתמנע מאירן להפוך למעצמה גרעינית רצויה פחות מאשר אירן חמושה בנשק גרעיני. כלומר, ממשל אובמה מעדיף לראות את אירן הופכת למדינה גרעינית מאשר את ישראל מבטיחה את עצם קיומה.
להעמיד את ישראל לבדה מול אירן בגידתה של אמריקה בבעלות בריתה הדמוקרטיות הופכת כל אחת מהן ליותר פגיעה לתוקפנות אויביה - אויבים שממשל אובמה מתאמץ כעת לפייסם. בעוד ארה"ב מחזקת את אויביהן של דמוקרטיות דחויות אלו על חשבונן, עליהן עתה לשקול את האופציות לשרידותן כחברות חופשיות בסביבה הפוסט-אמריקנית, החדשה והמאיימת.
במרבית המקרים, לבעלות הברית המבוזות של אמריקה אין היכולת להביס את אויביהן לבדן. הודו איננ מסוגלת להביס בקלות את פקיסטן הגרעינית, אשר כשלעצמה מתפרקת לפלגים איסלאמיסטיים ותומכי איסלאם אנטי-הודיים החמושים בגרעין; יפן אינה יכולה להתמודד בעצמה עם צפון-קוריאה - הפועלת כמיופת כוח של סין - מבלי להסתכן בעימות עם סין; הפלישה הרוסית לגאורגיה באוגוסט שעבר הפגינה בבהירות כי גרורותיה והרפובליקות לשעבר של מוסקבה לא יוכלו לבדן להימלט מאחיזתה; ועידת הליגה הערבית השבוע בדוחה המחישה למנהיג עירק כי אחיותיה הערביות אינן מסוגלות ואינן מוכנות להתעמת עם אירן.
מאמציו הנמרצים של ממשל אובמה לחזר אחר אירן, בשילוב עם תוכניתו לקצץ בתוכנית ההגנה האמריקנית נגד טילים - ובכלל זה בתוכנית שבה משתתפת ישראל - והלחץ על ישראל, כפי שדווח, לפרק את המצבור הגרעיני שלה - מבהירים כי ישראל עומדת כיום לבד מול אירן.
הסיכונים שמציב העולם הפוסט-אמריקני שזה עתה נחנך, בפני ידידיה המאוימים של אמריקה - ברורים. אולם יש אפשרויות ממשיות לשרידות, וישראל יכולה וצריכה למלא תפקיד מרכזי בפיתוחן. במיוחד עליה לפעול במהירות לפיתוח שותפות אסטרטגית פעילה עם יפן, עירק, פולין והרפובליקה הצ'כית ולהרחיב את בריתה עם הודו.
בעזרת היכולות הטכנולוגיות והמודיעיניות ובעזרת המומחיות הצבאית שלה, יכולה ישראל לחזק את יכולותיהן של מדינות אלו לבלום את המדינות הפושעות המאיימות עליהן. ועל-ידי בלימתן של מדינות כמו רוסיה, צפון-קוריאה ופקיסטן, הן יסייעו לישראל לעצור את אירן גאפילו כאשר טהרן נהנית מתמיכה אמריקנית.
טווח האפשרויות לשיתוף פעולה אסטרטגי בין כל המדינות הללו לבין ישראל נע משיתוף מודיעין, דרך אימונים צבאיים, הגנה נגד טילים, פיתוחים ימיים, שיתוף לוויינים, ועד לשיתוף פעולה גרעיני. בנוסף, כמובן, עשויים קשרים כלכליים נרחבים בין מדינות אלו לסייע לכל אחת מהן במאבקה לצוף מעל מי המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי.
אמנם אפשרויות אלו רחוקות מלהיות נטולות סיכון, אך הן ריאליות, משום שהן מבוססות על אינטרסים משותפים ויציבים. זהו המצב, גם אם אף אחת מהשותפות הפוטנציאליות הללו לא תפעל להגברת התמיכה בישראל בפורומים בינלאומיים. בהיותן תלויות בנפט הערבי, לא ניתן לצפות מבעלות ברית פוטנציאליות אלו להצביע עם ישראל בעצרת הכללית של האו"ם. אולם דבר זה אינו צריך לעניין את ירושלים בימים אלה.
הדבר היחיד שצריך לעניין את ירושלים כיום הוא כיצד להחליש את אירן במישרין על-ידי תקיפת מתקניה הגרעיניים, ובעקיפין על-ידי החלשת שותפיה הבינלאומיים במוסקבה, פיונג-יאנג, איסלמבאד וכל השאר, וזאת בהיעדר תמיכה אמריקנית לצעדים כאלה. אם יפן מסוגלת לבלום את צפון-קוריאה וכך להגביל את החופש של פיונג-יאנג להפיץ את נשקה הגרעיני שלה ואת טיליה לאירן ולסוריה ולמדינות נוספות, ייטיב הדבר עם ישראל. כך גם ישתפר מצבה של ישראל, אם רוסיה תיבלם על-ידי הממשלות הדמוקרטיות במזרח ובמרכז אירופה. אומות אלו ישפרו בתורן את מצבן, אם אירן תיבלם ותימנע ממנה האפשרות לאיים עליהן ישירות ובעקיפין באמצעות שותפיה האסטרטגיים בצפון-קוריאה, סוריה ורוסיה, ובאמצעות שלוחות הטרור שלה בעירק, פקיסטן ואפגניסטן.
ב-16 השנים האחרונות האמינו ממשלות ישראל כולן, בטעות, כי הפוליטיקה תגבר על אינטרסים אסטרטגיים. התפיסה - ששררה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל, כמו שכיום היא שוררת בין מקבלי ההחלטות בממשל אובמה - הייתה כי האינטרסים האסטרטגיים של ישראל יובטחו על-ידי מאמציה לפייס את אויביה תוך החלשת עצמה. ההנחה הייתה כי בהעריכם את ההקרבה של ישראל למען השלום, תתייצבנה אומות האולם - ובמיוחד ארה"ב, הערבים ואירופה - להגנת ישראל בשעת הצורך. כעת, כשהגיעה שעה זו, נחשפה האסטרטגיה הפוליטית של ישראל להבטחת עצמה כפיאסקו גמור.
החדשות הטובות הן כי במוקדם או במאוחר תקרוס האסטרטגיה המקבילה של אובמה לערטל את אמריקה מכוחה הצבאי - בהנחה הנאיבית, כי מעמדה החדש, המטוהר מוסרית והמוחלש אסטרטגית, יסייע לה להעביר את אויביה לצידה קריסה מרהיבה - ומדיניות החוץ האמריקנית תחזור לרציונליות אסטרטגית.
אולם כדי לשרוד בתקופה הקרובה של טירוף אסטרטגי אמריקני, על ישראל ועל שאר בעלות הברית הבלתי רצויות של ארה"ב לכרות בריתות זו עם זו - אם דרוש הדבר, גם בחשאי - לשם בלימת אויביהן בהיעדרה של אמריקה. אם יעלה הדבר בידן, אזי הנזק לביטחון העולמי שגורם הסירוס של ארה"ב על-ידי אובמה - יהיה מוגבל. אם הן תיכשלנה בכך, אזי שיבתה של אמריקה לשפיות עלולה להתרחש מאוחר מדי לבעלות בריתה - אם לא לאמריקה עצמה.
