יום השואה הולך ומתקרב. כמדי שנה, בשנים האחרונות, אני מתעתד לצאת ל"מצעד החיים" בפולין (מפעל מרגש שהפך לכלי המרכזי במאבק במכחישי השואה ותודות גדולות לאברהם הירשזון - יוזם המצעד). אותה צעידה סמלית ממחנה ההשמדה אושוויץ לזה הסמוך שבטרבלינקה. מרחק שלושה קילומטר. בין מכונת השמדה יהודית אחת לשנייה, עוד יותר משוכללת.
השנה, החלטתי, קודם למצעד לבקר בברלין. במרכז הרייך השלישי. במקום בו נולדה תורת הגזע. במקום בו פרח הנאציזם ובו עלה לשלטון באורח דמוקרטי. קצת כדי לנסות ולראות את המקום בו הפכו בני אדם לגרועים שבחיות טרף.
הסגידה לעוצמה ברלין של היום היא כנראה ברלין של פעם. שיא הארכיטקטורה העולמית. מקום מפגש של ישן וחדש. של שמרנות ושל חדשנות. מבט על המבנה החדש של כיכר פוטסדאם שבמרכז העיר. מגדל סוני והגג המעורר השתאות (המוכר לרבים מסרטי ספיידרמן בו הוא יורד באמצעות כורי העכביש הנמתחים מידיו) גורמים למבקר להחסיר פעימה בליבו. היופי מהמם אך פתאום, לאחר זמן, לצד ההשתאות אתה - היהודי - מבין כי זו גם סגידה לכוח, לעוצמה.
גם מבנה הרייכסטאג החדש לצד זה הישן שנשרף בתקופת שלטון הנאצים מרשים ביותר [ראה תמונה מטה]. גובהו, צורתו והיקפו. למי שעלה כמוני עד לפסגתו, אחרי שעתיים של המתנה בתור מעצבן, וראה את ברלין כולה מונחת על כף ידו נוצרת תחושה של שכרון חושים של יופי. רק לאחר זמן אני, הישראלי, היהודי, מבין כי גג הרייכסטאג נותן שוב תחושה של כוח ויותר מזה של אדונות. הכל נמצא לרגליך והכל בידיך. כנראה שלא במקרה בחרו ראשי העיר ארכיטקטורה זו. לא של אפסות האדם אלא של אדונו. לבוחרים ולמתכננים הייתה כנראה סיבה אחרת של הצגת עליונות הדמוקרטיה, אך אני בדיעבד, חשתי אחרת.
נקודה של אור הסגידה לכוח, לגודל, לעוצמה אינה נעלמת גם במקומות אחרים ברחבי העיר היפהפייה. לאחר שנים רבות של ויכוחים פנימיים הוחלט להקים בעיר אנדרטה או מונומנט כפי שקוראים לכך הברלינאים לזכר קורבנות השואה. המיקום שנבחר - יוצא מן הכלל במוקד התיירותי, מרחק פסיעה משער ברנדנבורג [ראה תמונה משמאל].
האנדרטה מעניינת. אלפי חתיכות בטון פרושות לאורכה ולרוחבה של כיכר גדולה. הבטונדות בגבהים שונים, בחלקן נמוך ונראה כמו מצבות וחלקן גבוה מקומת אדם. גם כאן אני, היהודי מישראל, חשתי לאחר זמן שוב את הסגידה לעוצמה ולכוח. כך גדול, אפילו ענק, נראה המוזיאון היהודי. הוא תוכנן על-ידי יהודי, ליבסקינד שמו - אם זכרוני אינו מטעני. מה שנקרא מרתף השואה במוזיאון הוא... מגדל ענק מבטון שרק חרך קטן בגגו המתנשא לגובה של מספר קומות מאפשר כניסת אור במשורה. גם בחוץ נבנה מיצג שעניינו השואה ורובו ככולו גושי בטון ענקיים.
עולם כמנהגו נוהג והשנאה מתגברת לצד כל אלו - מה שאני ראיתי כסגידה לכוח ברלין היא גם עיר של תרבות ותרבות פנאי. רחובות רחבים, בתי מגורים יפים, בתי קפה רבים המעוצבים בטוב טעם ומשרים אווירה של רוגע, אולמות קונצרטים, בתי קולנוע ואפילו גן חיות ואקווריום מרשימים. יחד עימם מוזיאונים רבים - אי שלם של מוזיאונים - שחיצוניותם אינה פחותה ביופייה מהתצוגות בהם.
בחולפי על פני היופי, השלווה ושמחת החיים הנראית בכל מקום אני מנסה לחשוב. גם לפני 65 שנים ישבו כך. האזינו לקונצרטים, ביקרו במוזיאונים, שמעו הרצאות מלומדות ובעיקר ישבו בבתי קפה וליהגו על הא ודא. ואט אט בתהליך סיסטמתי, כפי שרק גרמנים מסודרים יודעים לבנותו הפכו אותם אנשים לחיות אחוזות טירוף של שנאה. שנאה לשונה. שנאה לזר. שנאה לאחר. שנאה שתורגמה לרצח ועוד רצח ועוד רצח. של אנשים רק בשל שייכותם. של שכנים וחברים רק בשל אמונתם הדתית. שנאה שיצרה מכונת השמדה מאורגנת של עם. שנאה שבנתה את אושוויץ. שנאה שיצרה את טרבלינקה.
אולי זו הסגידה לכוח. אולי זו המשיכה לעוצמה ואולי זה משהו אחר.
בכל אופן צריך לזכור, שתמיד זה יכול לחזור וכי אין לכך סימנים מוקדמים.
