ניסיתי לגייס את כל תעצומות הנפש כדי למצוא כותרת יותר מתונה למאמר שלהלן ולא מצאתי. שטף האירועים, האנדרלמוסיה השלטונית והתחזיות השחורות משחור שמומחים מנבאים לנו, אינם מותירים לאדם סביר מפלט אלא לומר בריש גלי: חבר'ה, העיירה בוערת. אני יודע שיש לביטוי זה קונוטציה טרגית, גם אליה אתייחס בהמשך, אך מה לעשות שכך נראים הדברים בפרובינציה. למען הטוקבקיסטים אשר ירצו אולי להסביר שלמרות הכול, יש מדינה ויש כלכלה ויש תיאטרון וכד', במלוא הצניעות אבקש לבשר להם שגם אני מביט מן החלון ולא רק בדפי העיתונים המרוחים בכותרות צעקניות או בפרצופיהם של קרייני החדשות חמורי הסבר. לא תודה.
מס שפתיים המכונה יום השואה בכ"ז בניסן, 21.4.2009, יחול יום הזיכרון לשואה. המוני ישראל יפקדו את טקסי הזיכרון הממלכתיים בהם ישמעו נאומים חוצבי לבבות של מנהיגינו. בבתים יהודיים רבים בישראל ובעולם יתכנסו הניצולים שנותרו יחד עם משפחותיהם כדי לחלוק בפעם המי יודע כמה את זיכרונות העבר הלא כל-כך רחוק המסרבים למוש. הכאב עדיין שם ו"סרט האימה" ממשיך להתגלגל כל יום, כל השנה.
גם בשנה זו מצבם של ניצולי השואה לא ייטב. אלה שעוד יוותרו בחיים ימשיכו לסבול מן העלבון או המכה הניצחת שהנחיתה עליהם מדינת ישראל. נכון, ישנם ניצולים שמצבם הכלכלי קשה ביותר וכל ההבטחות של ממשלות ישראל לדורותיהן היו כהבטחות כתובות על הקרח. ועדות החקירה השונות, העיתונות שהייתה אוהדת מאוד כלפי הניצולים, ארגוני הניצולים וכד', לא הצליחו להתגבר על הביורוקרטיה הישראלית אשר טחנה אותם דק עד אפר ועפר. פיצויים שהגיעו להם כדת וכדין הפכו לפתע רכושה של מדינת ישראל. באיזו זכות? בזכות הבריונות הממשלתית, עייפות נפשם של הניצולים ובושתם להושיט פעם נוספת יד כדי לבקש "נדבות". השתיקה של הניצולים ויורשיהם עוד תיפסק, ואז יתגלו בפני הציבור הרחב מה גדולים היו פשעי ממשלות ישראל בנושא זה. עדיין לא הגיעה העת לומר הכול, אך ההיסטוריה לא תשכח זאת לעולם. נזכור ולא נשכח.
שתיקת הכבשים "פרשת בר לב" מאפשרת לציבור הרחב להציץ אל תוך המערכות הרגישות ביותר במדינה, המתנהלות גרוע יותר מאשר השטעטל. לפתע, כהר געש המתפרץ ללא הודעה מוקדמת, שר המשטרה החדש הפך להיות לשק החבטות החדש לאחר שהחליט לסיים את פרשת בר לב בצורה נאותה שלא תפגע כהוא זה בשום חקירה. לאלה המרימים גבה על מה שאהרונוביץ' עשה, תוזכר עובדה אחת שאף אחד לא יצליח להפריך בעובדות מוצקות: כל המינויים של הבכירים ביותר, במשטרה, בצבא, בשירותי הביטחון האחרים ובכל המשרדים הממשלתיים, הם מינויים פוליטיים מובהקים. אין כל סיכוי, אפילו הקלוש ביותר, לקבל משרה בכירה מאוד ללא מעורבות פוליטית. קצרה היריעה בכדי להזכיר נשכחות, אך אם מישהו יחפש היטב, ימצא איך מונה פלוני אלמוני למשרה בכירה ביותר. כל שצריך לבחון הוא האם בר לב ראוי מבחינה מקצועית. יחסי האנוש בינו לבין המפכ"ל אינם סיבה לפיטורין, כל עוד בר לב מקבל את סמכותו של המפכ"ל כעומד בראש הפירמידה. ברוגז איננו סיבה לפיטורין וגם רכילות זולה לא.
באשר למניעים של השר למהלך, השמועות רצות מקצה אחד לשני של סקאלת הרכילות. נכון שראש מפלגתו של השר אהרונוביץ' חשוד בפלילים, אך מכאן ועד לייחוס כוונות פליליות של השר לביטחון פנים, הדרך ארוכה. היה מי שכבר הוסיף עובדה נוספת, נכונה מאוד, ששר המשפטים, פרופ' נאמן, היה זה שייצג את בר לב בבג"צ וטען כנגד המפכ"ל טענות קשות ביותר. איך יעבדו עתה יחד? שאלה לגיטימית לחלוטין אך גם התשובה אינה יכולה להימצא בספקולציות. אין ספק שהפרשה מעוררת תהיות רבות, כולל העובדה שכל הדמויות אינן "נקיות" מהיכרות פוליטית זו או אחרת או לחץ לכיוון זה או אחר. מריחים ריח לא טוב? זה לא משוק הדגים של העיירה היהודית ולא מבית המטבחיים שלה אלא ממסדרונות השלטון. אם המשטרה תרצה להמליץ על הגשת כתב אישום נגד ליברמן, היא תעשה זאת ללא חשש. בסוף הקצה נמצא גם בג"צ. למרות כל המלעיזים ורוקמי המזימות, עדיין בג"צ נהנה ממעמד איתן. אם הייתה קונספירציה והיא תצא לפועל, בג"צ לא יאפשר זאת.
בעיותיה של ישראל קשות ביותר בתחום הביטחון והכלכלה, והממשלה אינה מראה סימנים של התפכחות. בינתיים אינה מפספסת שום מהמורה. העיירה בוערת והגבירים משחקים משחקי כבוד, ומי שעלול לסבול הם האזרחים התמימים.