הולדתו של "יום הזכרון לשואה ולגבורה" הייתה בחטא. כבר בשנת 46' קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום עשרה בטבת כ
'יום הקדיש הכללי' לזכר נרצחי השואה. הרבנות קבעה גם, כי מי אשר אינו יודע מתי חל יום הירצחם של קרוביו ייחד לו את היום הזה לאמירת קדיש. אלא שלאחר קום המדינה, קמו שתי ח"כיות מהזרם של 'השומר הצעיר' וקבעו כי יש לייחד יום ל'יום השואה ומרד הגטאות' מתוך התפיסה הצברית שיש להתנער מדמות היהודי ההולך כצאן לטבח ולהעצים את ההתקוממות והמרד. את יום הזיכרון הן רצו לקבוע כזכר ל-19 באפריל 1943, יום פרוץ מרד גטו ורשה. אלא שיום זה חל בערב פסח, ומפני שימי זכרון מציינים בתאריך עברי, נקבע יום הזכרון לתאריך בו חל ה-19 באפריל בשנת 1955 – כ"ז בניסן. ומאז בכל שנה מציינים את יום השואה ביום הזה.
מלבד ההתעלמות מקביעת הרבנות הראשית, שקבעה מספר שנים לפניה את יום עשרה בטבת, כיום הזכרון לשואה, חודש ניסן הוא חודש האסור על-פי ההלכה בהספדים. יש איסור לקיים אירועי אבל בחודש ניסן. אותן ח"כיות, אינני יודע אם עשו זאת במזיד או בשוגג, קבעו תאריך שאינו מתאים מבחינה יהודית. וכאשר עושים שגיאה שכזו, היא מתעצמת כפליים.
מרד גטו ורשה פרץ ביום בו החליטו הגרמנים לחסלו. הם קבעו את ה-19 באפריל כיום תחילת המבצע, מפני שזהו
יום הולדתו של היטלר. הם רצו להעניק לו ליום הולדתו כמתנה את ורשה נקייה מיהודים. יוצא אם כן, שעם ישראל מציין בכל שנה, גם אם לא במודע, כיום הזכרון לשואה דווקא את יום הולדתו של היטלר.
בנאומים אותם יישאו ראש הממשלה, נשיא המדינה והרמטכ"ל ב'יד ושם' ובטקסים אחרים ברחבי הארץ, יודגש כי מדינת ישראל קמה כדי שלא לאפשר שואה שנייה. לפי משפט זה, כל הצדקת קיומה של מדינת ישראל הוא כדי למנוע רצח יהודים. משפט זה מקבל גם יישום מעשי, כאשר כל נציג מדינה זרה המגיע לארץ, מוזמן לבקר ב'יד ושם'. מדינת ישראל אומרת לעולם, תראה מה עשית לנו לפני 70 שנה, לכן מגיע לנו מדינה. אלא שאם נתעמק בטיעון זה, נגלה, כי אם כל קיומה של מדינת ישראל נובע רק בגלל השואה, ברגע שלא תהיה שואה, אין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל. יוצא אם כן, שרק "הודות" לשואה יש לנו מדינה. אם כן לא הרצל הקים את המדינה, אלא מי שהקים את המנגנון לרצח יהודים. את יום השואה אנו לא רק מציינים ביום הולדתו, אלא גם בעקיפין מודים, שרק בזכותו יש הצדקה למדינת ישראל.
צביונו של 'יום הזכרון לשואה ולגבורה', השתנה במהלך השנים. אם בראשית ימי המדינה צוין, כאמור, כ'יום השואה ומרד הגטאות', שבו תפס מקום מרכזי המרד וההתקוממות, במהלך השנים, הועם זכרון המרד וניתן מקום רב יותר לרציחות ולהשמדה. יום השואה לווה בתיאורים מזעזעים, לפרטי פרטים של כל שלב ברצח. באיזו כמות גז השתמשו כדי להשמיד כמה יהודים, ועוד מחקרים שירדו לפרטי פרטים של מנגנון ההשמדה.
בשנים האחרונות, השתנה שוב צביונו של 'יום השואה' ל-איך זה לא יקרה לנו. איך כל אדם הוא נאצי פוטנציאלי, ואיך נימנע מלעשות בעצמנו מה שעשו לנו. מדריכים ב'יד ושם' מאשימים את המבקרים שם, שחלקם דור שני ושלישי לניצולי שואה, שהם נאצים בפוטנציה. איזו עזות או אטימות צריך בשביל להגיד משפט שכזה?! איך בן אדם במדינת ישראל מסוגל לחשוב שיהודי מסוגל להגיע לרמות אכזריות שמתקרבות למה שעשו הגרמנים?!
ביום זכרון שהחל בחטא ושהקו החינוכי המנחה אותו לקוי, לא אקח חלק. את השואה ארחיק מחודש ניסן. את הנרצחים אזכיר ואתאבל עליהם בתשעה באב ובצום עשרה בטבת. את זכרו של עמלק, שונא ישראל, אזכיר בכל שנה בפורים ובשבת זכור, הם אלו שהרגו אותנו במצרים, שהחריבו את הבית ראשון ושטבחו בנו בבית שני ובמרד בר-כוכבא, שמחקו עיירות שלמות בימי מסעי הצלב, שהעלו אותנו על מוקד בימי האינקוויזיציה, ששפכו את דמנו בפוגרומים ושניסו להשמידנו באושוויץ. את כולם אזכור ולא אשכח.
