"אוסף הבולים הנדיר שהיה ברשותי הציל את חיי", כך, במילים פשוטות אלו, פתח מר יחיאל לבקוביץ, ניצול שואה, את שיחתו עימי.
יחיאל לבקוביץ נולד בשנת 1925 בעיר לודז' בפולין. העיר לודז' מנתה אז כ-700 אלף תושבים מהם כ-200 אלף יהודים, 300 אלף פולנים והשאר גרמנים. לודז' התאפיינה בעושרה ובתרבותה הרבים והתגוררו בה עשירים ואינטלקטואלים רבים.
בשנת 1939 עם כיבוש העיר על-ידי גרמניה הנאצית, החלו הגרמנים בבניית הגטו ליהודים שנבנה בחלק הדרומי של העיר. עם סיום בניית הגטו בשנת 1940 הועברו אליו 170 אלף יהודים ובהם משפחתו של הנער לבקוביץ יחיאל.
"באותה שנה גורלית", כך מספר יחיאל, בהיותי בגיל 15 גויסתי לעבוד כדוור בדואר של הגטו שמנה 120 עובדים. כולם היו יהודים למעט מנהל הדואר שהיה גרמני. 70 מתוך 120 העובדים היו דוורים, שחילקו כל יום את הדואר בגטו על-פי שיטת החלוקה הנהוגה כיום כאשר הדוורים בגטו התייצבו לעבודה בשעה 06:00 בבוקר ולאחר שעתיים של מיון יצאנו לחלוקה שנמשכה עם שעות אחר-הצהריים".
יחיאל נזכר באותם ימים ואומר בעצב: "מראה הדוורים העיד על הכל: הדוורים לבשו תלבושת אחידה שעליה התנוססו מצד אחד סמלי הדואר הגרמני ומצד שני הטלאי הצהוב". יחיאל זוכר היום כל פרט כאילו היה זה היום: "אזור החלוקה שלי היה רח' זיזוסקונה שהוא הרחוב הראשי של הגטו. אני זוכר את המסלול, את האנשים בדרך, את התגובות... קשה לי לזכור, זה היה משהו לקראת סערה מתקרבת: דברי הדואר שחילקתי כללו מכתבים שקיבלו היהודים. מכתבים שהיו חייבים להיות כתובים בגרמנית ובצורה גלויה, על-מנת שהגרמנים יוכלו לקרוא אותם, וכן חילקנו תלושי מזון לתושבי הגטו, תלושי שכר וסוכריות לילדים".
לימים התברר ליחיאל, שהעבודה כדוור איפשרה לו לראות את המציאות בעיניים חודרות ולגלות מה קורה באמת: יחיאל הרגיש, שמשהו משתנה, שדברים מתרחשים. "חשתי שאנשים נעלמים, התחלתי להרגיש שיש לי פחות מקבלי מכתבים, הבנתי שאלה הסימנים הראשונים להיעלמותם והשמדתם של יהודי הגטו אשר פונו במשלוחים יומיים למחנות ההשמדה. הייתה לי צמרמורת, והבנתי בתדהמה: לדברי הדואר ששמתי בתיבות לא היה דורש".
"הפריבילגיה" שלו כדוור הייתה קבלת כמות גדולה יותר של תלושי אוכל שקיבל, וזאת על-מנת שיוכל לעמוד במשימה הפיזית הקשה של חלוקת דברי דואר כל יום במשך 10 שעות.
הרומן של יחיאל עם הדואר החל בגיל 7, שכן באותה תקופה התחיל להתעניין באיסוף בולים שכלל איסוף בולים מכל הסוגים, קטלוגים והחלפת בולים עם חברים. עד גיל 18 אוסף הבולים הלך וגדל והכיל מאות בולים, מהם נדירים ביותר.
לימים התברר לו, שתחביב זה הוא שהציל את יחיאל "ממשלוח" למחנות ההשמדה. יחיאל זוכר את הרגע הזה: יום אחד נקרא בחודש פברואר 1943 על-ידי שוטר גרמני להתייצב בדחיפות אצל ראש הגסטפו בגטו בידוק האנס. בחיל וברעדה, חלש, צנום וכחוש התייצב בלשכת ראש הגסטפו.
ראש הגסטפו, שהיה אספן בולים, דרש מיחיאל להביא לו את כל אוסף הבולים שברשותו. יחיאל רץ לביתו והביא לו חלק מהבולים, אולם ראש הגסטפו ידע לנקוב בבולים הנדירים שנמצאים באוסף ודרש אותם בדחיפות תוך אזכור "שמחר יוצא משלוח נוסף" למחנות הריכוז.
יחיאל שב חזרה לביתו והבין, שכנראה חברו הטוב הוא שהביא לידיעת ראש הגסטפו על האוסף הנדיר שברשותו ובלית ברירה הביא לראש הגסטפו את כל האוסף שברשותו, בתמורה איפשר ראש הגסטפו ליחיאל לבקש דבר מה.
יחיאל הסתפק בבקשה לשק תפוחי-אדמה לבני משפחתו וב-6 בקבוקים של ויטמינים, אשר ניתנו כחיזוק בריאותי ליהודים שעבדו בעבודות פיזיות קשות. הם ידעו להעריך זאת.
במרס 1944 נשלח יחיאל עם עוד קבוצה של 1,500 צעירים לעבוד במפעל מתכת, מאוחר יותר באוגוסט 1944 נשלחו אמו, אחיו ואחותו למחנה ההשמדה אושוויץ. במחנה זה במסגרת "הסלקציה" נשלחו בני משפחתו למחנות ריכוז שונים, אולם בדרך נס כולם שרדו את המחנות עד לשחרורם. יחיאל פגש את כל בני משפחתו כשנה לאחר מכן בשבדיה שם שהו עד 1949 ובאותה שנה עלו כולם ארצה.
הסוף הטוב מחזק ביחיאל את התחושה שנשארה תקווה: הוא זכה, כך הוא לוחש בדמעות, שכאן בארץ ישראל, נבנה ההמשך. כאן בארץ זכה להקים משפחה, שהוא כה גאה בה. ילדים, נכדים ונין בן שנה וחצי. יחיאל מסיים בקול נרגש מאוד: "לעולם לא אשכח מה היה התחביב שהציל את חיי".
