לרבים מאזרחי המדינה כבר אין ציפיות רבות מ'פרס ישראל'. בצד זוכים הראויים להכרה ולהוקרה זכו בפרס גם לא מעטים שהטילו עליו צל כבד, ביזו אותו והורידו את קרנו ויוקרתו כמעט לחלוטין; די להזכיר שמות כמו אמיל חביחי, יגאל תומרקין וזאב שטנרהל.
אך השנה עומד להישבר שיא חדש של ציניות, חוצפה ואווילות, בהחלטה על הענקת הפרס ל"מכון הישראלי לדמוקרטיה" מיסודו ובהנהלתו של אריק כרמון. האם אכן תרם המכון השנוי במחלוקת תרומה כל כך מכרעת למערכת הציבורית והפוליטית בישראל? האם כבר - בטרם מלאו לו עשרים - ניתן כבר להצביע על סיבה להכיר בפעילותו של המכון כ"מפעל חיים" (של מה?!)? מעבר לשאלות הללו, שעליהן ניתן לענות תשובות כאלו ואחרות, ומעבר להטיה פוליטית ברורה של המכון הנוטה לכיוון השמאל הקיצוני, כדאי להעלות לדיון ציבורי את השקפותיו של מנהל המכון, אריק כרמון.
לאחרונה פרסם כרמון, בהוצאת המכון, חוברת בשם "להמציא מחדש את הדמוקרטיה הישראלית - תוכנית לתיקון המשילות בישראל". אומנם בהקדמה הוא כותב כי הרעיונות המופיעים בחוברת הם שלו בלבד, אך ברור כי חוברת רשמית בהוצאת המכון משקפת נכוחה את השקפת המוסד ודרכו. החוברת, הגדושה מונחים יומרניים כמו "משילות", "אחריותיות", "תיווכיות", "דיווחיות", "נשיאותיזם" ועוד, כוללת הצעות למבנה שלטוני חדש, הנשען - כמובן - על "החוקה בהסכמה" אותה מנסה המכון לקדם. (אגב, בין השאר, מופיעה שם הצעה לקבל את "החוק הצרפתי", הקובע כי "לא תתקיים חקירה כנגד ראש ממשלה מכהן במהלך כהונתו"; מעניין איך הגיע אלינו "החוק הצרפתי" דווקא כעת, בתום כהונתו של אולמרט...).
אך מבלי להיכנס לדיון בהצעה לגופה, כדאי לקרוא קטע אחד, שיבהיר היטב מיהו האדם העומד בראש המכון הזה ומה הן השקפותיו.
בעמוד 36 כותב מר כרמון כדלהלן:
"הימנעות במשך עשרות שנים מהכרעה בשאלת תוואי הגבול, תוואי הזהות, הולידה שיתוק חמור של הרשויות - ראשי הממשלה, שרי הביטחון וכל המופקדים על הסדר הציבורי. וכך... צמח גידול הפרא הרצחני. ממשלת ישראל שהותירה במקומו את היישוב היהודי בחברון לאחר הטבח במערת המכפלה, כמו ממשלות ישראל המכשירות שוב ושוב את שרץ המאחזים הבלתי חוקיים, העלתה במחדלים אלו תרומה גדולה לערעור יסודות שלטון החוק. מתן ההיתר שבשתיקה להמשך הפגיעה בחוק ולהפקרות בשטחי יהודה ושומרון הן הדלק המזין את אש הזיווג המסוכן של דת ולאומנות" (סוף ציטוט).
שימו לב לנטיותיו של מי שמכהן כראש "מכון לדמוקרטיה": לדעתו, היה אז על הממשלה להרוס את כל היישוב היהודי בחברון, ולהגלות מאות אנשים, נשים וילדים, אף שברור לחלוטין כי אף אחד מהם לא ידע, לא עזר ולא סייע למעשה.
ראוי לשאול: איך מגיע בן אנוש למסקנה אנטישמית כזו? מהיכן צומח גידול הפרא הגזעני הזה? הרי ברור כי אותו כותב לא היה מעלה על דעתו להציע, בנסיבות כלשהן, גירוש כפר ערבי שלם, כעונש על מעשה של אחד מתושביו. אדרבה: כל ניסיון לנקוט אמצעים נגד כלל אוכלוסיה ערבית עויינת, אף כזו שמעניקה תמיכה גלויה לטרור - מעשית ומילולית - היה נדחה על-ידי המכון הזה וראשו כביטוי של גזענות חשוכה.
גירוש משפחות מחבלים, אמצעי שהוצע על-ידי גורמי הביטחון, זכה להתקפת מצח מצד חוגים 'דמוקרטיים' כענישה סביבתית, מנוגדת לדמוקרטיה. אין, ולא יכול להיות, כל הסבר לגישתו של כרמון ולתמיכתו בענישה קולקטיבית נגד יהודים בלבד - גם כאלו שאינם קשורים כלל למעשה - אלא כגישה גזענית אנטי-יהודית. הוא מנסה להסתיר גזענות זו רוב הזמן, אך היא נפלטת לעיתים, ברגעים של אבדן עשתונות, רגעים של זעם וחרון בלתי נשלטים. רגע כזה פקד אותו כשכתב את המשפטים הנ"ל, אפילו אחרי 15 שנה, כנגד יצחק רבין וממשלתו, שנמנעו מהצעד האנטישמי, הימי-ביניימי, של גירוש קהילה יהודית שלמה בשל מעשה של יחיד.
האם חשיפת גזענות זו תימנע את הענקת פרס ישראל מהמכון? האם יימנע מצופי הטלוויזיה המחזה המביך של הענקת פרס לגזען המתיימר לדבר בשם הדמוקרטיה? האם חברי הוועדה הציבורית, הקשורים למכון ומונו בהמלצת עובד לשעבר במכון - יאזרו אומץ לשקול מחדש את ההחלטה? אפשר להירגע. זה לא יקרה. הפרס יוענק לאדם הזה ולמכון שלו, והוא ימשיך להטיף ל'דמוקרטיה' לכולם (חוץ, כמובן, מליהודים, וליהודים בחברון בפרט: אצלו הם תת-אדם), לתפארת מדינת ישראל.
