עונות הכדורגל 74-75 ו-75-76 תיזכרנה לא רק בזכות העובדה, שהן הסתיימו באליפויות הראשונות - והאחרונות, בינתיים - של הפועל ב"ש, אלא גם בזכות זה, שאחרי עשרות שנות ליגה נמצאה סופסוף קבוצה מהנגב שהצליחה להפקיע את ההגמוניה מקבוצות מרכז הארץ.
מאז אותן שנים ועונות נפלאות, זכתה הקבוצה הבכירה של הנגב בעוד אי אלו תארים, כגון: גביע המדינה, גביע הטוטו ואפילו סגנית אלופה (יחד עם הפועל פתח תקוה) ועוד. אולם מאידך, היא גם ירדה פעמיים לליגת המשנה - ואם לא תהיינה הפתעות של המחזורים האחרונים, מה שלא נראה באופק, היא תשוב בפעם השלישית בתולדותיה לליגת העל.
העובדות לעיל, שמחות ועצובות ככל שתהיינה, אינן מגמדות את המחמאה (לקבוצה, לא לעיר) לפיה הפועל ב"ש היא קבוצה שיש לה עיר, ולא להפך. הפועל ב"ש היא ספינת הדגל של בירת הנגב בפרט ושל הנגב בכלל. ואותה ספינת דגל, למרות הדשדושים של שלושת העשורים האחרונים, סוחבת על גבה היסטוריה ספורטיבית ייחודית ומפוארת בדמות שתי אליפויות פנטסטיות באמצע שנות ה-70 של המאה שעברה.
תזכורת: בעונת 73-74 הגיע לב"ש כמאמן שחקן עם עבר מפואר של הפועל תל אביב, הלא הוא אלי פוקס עליו השלום. פוקס, מאסטר פיס בכדורגל, ריכז סביבו קולקציה של שחקנים מכל "הצבעים": צעירים לצד מבוגרים, אשכנזים לצד מזרחים, משכילים לצד הדיוטות, יוצאי שכונות ומעברות לצד "בנים של" המתגוררים באזורי היוקרה של העיר, ועוד. וכך קרה איפוא, שאליהו עופר (לילו דבש בשמו המקורי) "הקשיש" שעלה ארצה מלוב היישר למעברת משק עזר, מצא עצמו משחק לצד הינוקא אלון בן-דור, שהיה גם בן עשירים, גם אשכנזי וגם משכיל (סטודנט במכללת קיי?); או מאיר ברד, שמשפחתו עלתה מתוניס לאחת השכונות הותיקות בעיר, משחק לצדו של יעקב פולברניס מנווה נוי. והיו כמובן רפי אליהו "המלך של שכונה א'", רוני מוסקוביץ' הרומני שהיה מגיע כל יום מרחובות, שלמה בן-דוד, אפרים ועובדיה צבי, אברהם נומה - והרשימה עוד ארוכה.
האוסף שריכז סביבו אלי פוקס, הביא את הקבוצה באותם ימים להישגה הגדול ביותר בליגה - מקום חמישי! ואת שחקניה למחוזרים על-ידי קבוצות הליגה, אבל אז, כזכור, שחקנים שיחקו יותר בשביל הסמל, פחות בשביל הכסף!
בתום אותה עונה חלומית, "ירש" אמציה לבקוביץ, אז מאמן צעיר ולא כל כך מנוסה, את אלי פוקס. לבקוביץ מצא בב"ש קבוצה בשלה ומוכנה להתמודד על תואר שהס היה מלהזכירו - אליפות הליגה. ואכן, כבר בתום עונתו הראשונה כמאמן ב"ש הצליח לבקוביץ לרשום ברזומה שלו אליפות ראשונה, היסטורית, כמאמן. כבר באמצע העונה, כאשר הטבלה הראתה "ב"ש ועוד 15 קבוצות", דאג לבקוביץ להכין את שחקניו לאליפות שנייה, שגם היא הגיעה ואף הייתה יותר מתוקה בשל הדרמה שהתחוללה סביבה - ב"ש הפסידה במחזור האחרון למכבי יפו, אבל גם הדולקת אחריה, בית"ר ירושלים, לא הצליחה לגבור על מכבי ת"א, ולכן נותר הסטאטוס קוו בטבלה: ב"ש אלופה, בית"ר סגנית.
שתי האליפויות של ב"ש הפכו את שחקניה למחוזרים בצורה לא רגילה, אבל אז, כאמור לעיל, שחקנים שיחקו קודם כל בשביל הסמל, ורק אחר כך בשביל איזה מקום עבודה: חבר באגד, מנופאי בסולל בונה, שהייתה אז חלק מ"המערך" ומההסתדרות הידועים לשמצה, או סתם מחלק חשבונות בחברת החשמל.
לא הייתי נדרש להקדמה זו אלמלא מה שקורה בימים אלו, כאשר על המדוכה יושבים להם כל מיני מומחי כדורגל למיניהם, חלקם הגדול מומחים מטעם עצמם, ובוחרים להם מתוך 100 קנדידטים 40 שחקני עבר הראויים להיכנס להיכל התהילה של הכדורגל הישראלי.
הללו, כמה לא מפתיע כשמדובר בדבר-מה הקשור לב"ש ולנגב, מצאו אך בקושי להכליל שחקן אחד מב"ש של אותם ימים, את מאיר ברד, ברשימת ה-100 שממנה ייבחרו עוד 39 (מוטלה שפיגלר כבר נבחר). וברד, גם הוא יודע זאת, לא יזכה להיכנס ל"היכל ה-40". מדוע? כי לאותה רשימת 100 הוא נכנס אך בקושי, ואלמלא תמיכתו המאסיבית של ד"ר שגיא כהן אף הוא היה נשאר בחוץ.
ועל מי בדיוק ויתרו "מומחי ערוץ 5" ושות' בבואם להכין את רשימת ה-100, ואחריה את זו של ה-40? אז ככה: בראש ובראשונה הם ויתרו על שלום אביטן, גדול הסקוררים של ב"ש מאז ומעולם. אביטן, אגדה חיה ונושמת, כבש בימי חייו למעלה ממאתיים גולים, אם לוקחים בחשבון גם את ההבקעות שלו בליגות הנמוכות. כל שער של אביטן הוא קונצרט בפני עצמו. לאביטן היה, ועדיין, פה מפיק מרגליות, וחלק מפניני הלשון שלו הפכו מזמן לנכסי-צאן-ברזל; להלן מקצתם: "עוד לא נולד הקומפוזיטור שילחין צליל יותר נעים וערב מהצליל שמשמיע כדור כשהוא נושק לרשת"; כשנשאל על משכורתם הגבוהה של כדורגלנים בהשוואה למהנדסים למשל, השיב: "תראו לי מהנדס, שבכל שבת באים לצפות בו 15 אלף אוהדים..."; או: "עם רגליים כמו של (...) הייתי הולך על הידיים...".
הלאה: הם ויתרו על יעקב כהן, שנחשב למגן השמאלי אולי הטוב ביותר בארץ ומאז ומעולם, והאיש השני אחרי אבי כהן שפרץ את גבולות הכדורגל הישראלי לטובת אנגליה. הם ויתרו על אורי בנימין, שהיה מגן ימני תוקף וקלאסי, הרבה לפני אבי כהן הירושלמי. בנימין זכה בעונת 75-76 בתואר כדורגלן העונה יחד עם... אורי מלמיליאן. ללמדך כי אפילו מלמיליאן הגדול לא הצליח לגמד אותו. הם ויתרו על אחרים וטובים לא פחות מאלו שנבחרו על ידם ממש בעצם ימים אלו.
אז נכון, אי-אפשר לבחור את כל הפועל ב"ש של אותן שתי אליפויות, אבל ראבק, אפשר קצת יותר מלבחור רק את מאיר ברד. כי להפועל ב"ש היו גם את שני הבלמים הטובים ביותר בארץ בשנים 1995-1985 - את שלמה אילוז ואפרים דוידי, שעליהם אמר בזמנו שלמה שרף "יש לי בנבחרת שני לגיונרים זרים". היו לה גם שחקני נשמה, שעשו הכל כדי לא להתבלט, ביניהם אברהם נומה, גדי חזות, שמעון ביטון ועוד.
אינני מעוניין שרשימה זו תהפוך לכתב אישום מצד הנגב ובירתו, גם לא לבכיינות מסוג כזה או אחר, אלא רק לחומר למחשבה למי שאמונים על הבחירה. אני יודע, יש אילוצים והרבה, אבל להם, למחליטים, אסור להחליט כמו היו אחרון האוהדים, אבל לי כבעל טור מותר ועוד איך לכתוב כמו אוהד. אני, פשוט, לא חייב להיות אובייקטיבי, לא הפעם לפחות.
