לאחר הבחירות לכנסת והקמת הממשלה, מתחילה העבודה האפורה השוטפת. את החלק הזה אנחנו פחות אוהבים. לנו האזרחים ברור שהמצב הכלכלי, לדוגמא, הוא בכי רע. ראש הממשלה הנבחר וצוות השרים שלו אמורים לחלץ אותנו ממצב זה.
ישנם אזרחים הבטוחים ביכולת הממשלה לעשות זאת. אחרים – מלעיגים עליהם בכל מאמר וראיון בתקשורת.
דבר אחד בטוח. כאשר המצב קשה, נדרשות החלטות קשות ולא סימפטיות. את החלק הזה – אף אחד לא אוהב. כאן יש קונצנזוס.
הנה דוגמא:
ידיעה בחדשות: בהצעת חוק ההסדרים ממליץ האוצר למכור את קו הייצור של טנקי המרכבה מצה"ל לתעשיה אזרחית. המהלך אמור לחסוך למערכת הביטחון 100 מיליון שקל בשנה.
בדברי ההסבר להצעה נאמר כי "במרכז השיקום והאחזקה של צה"ל (מש"א 7000) מועסקים אלפי אנשי קבע ואזרחים עובדים צה"ל בפרויקט טנק המרכבה. העלות הגבוהה של העסקתם גורמת לכך שבמקרים רבים הייצור מחוץ לצה"ל זול ויעיל יותר" (ציטוט הידיעה מדה-מרקר – 27.4.09, מוטי בסוק).
במילים אחרות: אם נפריט את קו הייצור של המרכבה נחסוך כסף רב. מאידך, ישתנו לרעה תנאי התעסוקה של אנשים רבים שכעת עובדים בצה"ל – בשירות קבע או כאזרחים עובדי צה"ל.
עקרון "המחסור" בכלכלה ישנו עיקרון בסיסי – עקרון "המחסור". למרבה הצער, אף פעם לא ניתן לייצר את כל מה שרוצים. חייבים ליצור סדר קדימויות ולהחליט על מה מוותרים. כל ויתור, נוגע באנשים.
ייצור המרכבה הוא דוגמא להחלטה קשה. בספרי הכלכלה זה נקרא: תותחים או חמאה - זהו דימוי בין דברים הכרחיים (לדעת הקורא), מול דברים נוחים. למשל, טנק מול מחסור בבשר או בתרופות. כל בחירה בחלקו של האחד, תהיה על חשבון החלק השני.
בדוגמא שהבאנו לתהליך קבלת ההחלטות, כל החלטה שתתקבל תהיה לא נוחה. כל בחירה של מקבל ההחלטות תגרום שאנשים יכעסו עליו. אבל, מוכרחים לבחור. את שני הדברים לא ניתן לקבל במקביל. אז, במה אתם בוחרים?
האמירות השגרתיות כשמציגים את הדילמה לוויכוח, עולות מיד בתקשורת שתי אמירות שגרתיות.
האמירה הראשונה: "קודם כל שיצמצמו את הבזבוזים הרבים שהם (השרים והנספחים להם) עושים ואחר כך שיפטרו אנשים". טיעון לגיטימי שיש לו מענה פשוט. ראשית, השלטון איננו חושב שהוא מבזבז. ואם הוא חושב כך בסתר ליבו, הוא לא נוטה לחשוף זאת. שנית, גם אם יעשה השלטון את הבלתי יאמן ויבצע מהפך מרעיש בשיטתו: קיצוץ למשכורת סבירה לכל בעל משרה וצמצום משרדי הממשלה למספר שרים שלא יעלה על 18, עדיין לא יצליח לגשר על הפער שנוצר בתקציב המדינה בגובה של מעל 10 מיליארד שקל.
האמירה השנייה: "שייקחו כסף מהעשירים ויפסיקו לחלוב את האחרים". גם זה טיעון לגיטימי. גם לכך ישנו מענה פשוט. ראשית, חלק מהעשירים איבד נכסים רבים. הוויכוח כעת הוא האם לסייע להם בעיכול המשבר הכלכלי וניכר שהנטייה כעת היא לא לסייע ולא להוסיף להם כסף. על לקיחת כסף מהם, איש לא חושב. ושנית, לאותם עשירים יש חלק לא מבוטל בתנופת הצמיחה המתוכננת לשנים הבאות. אם ישיתו על העשירים מיסים נוספים, יגיע שלב בו הם יעדיפו לעשות את עסקיהם במקומות אחרים. בעידן הגלובליזציה, מדינות רבות קורצות בפיתוי ליזמים עשירים ומוכנות להציע להם תנאים נוחים כי נוכחותם יוצרת עסקים ותעסוקה.
העברת ההצעה בהצבעה נחזור להצעה של האוצר. היא איננה הצעה סופית. היא אחת ההצעות שנועדו לצמצם בעלויות או לקבל הכנסות (ממכירת פס הייצור לגורם אזרחי) ולחדול להוציא הוצאות כי העובדים יעברו לתחום השיפוט של הגורם האזרחי.
האוצר יודע כי לכל הצעה שיגיש יעלו מתנגדים על בריקדות. ולכן הוא מציע רשימה בסיסית של הצעות מתוך ידיעה כי זוהי טיוטא. הרכב הרשימה ישתנה. מי שייוותר בה לשלב הסופי של ההחלטה יהיו אלה שאין להם לובי חזק או חברי כנסת שעלולים לשנות את הצבעתם לטובת הקואליציה. קצת ציני, אבל, כך זה מתנהל.
נמחיש זאת בהצעת האוצר לגבי פס הייצור של המרכבה. מנגד יעלו מיד אל זירת ההתגוששות המתנגדים: שר הביטחון, שההצעה תקטין את השפעתו ותקציבו, וועדי העובדים, בין אם הם מייצגים כעת את העלולים להינזק ובין אם לאו. שני הצדדים יאיימו, וישדלו, ויסבירו לכל מי שירצה לשמוע כי ההצעה תגרום לנזק בלתי הפיך לבטחון המדינה, ופגיעה אנושה בציבור העובדים.
האם הטיעון נכון? זה לא חשוב. השאלה היחידה העומדת על הפרק היא האם ניתן להעביר את ההצעה בהצבעה.
כעת, דמיינו לעצמכם את עוצמת הבעיה. הדוגמא שהובאה היא רק סעיף אחד בודד מתוך עשרות ואולי מאות סעיפי קיצוץ שיופיעו להחלטת השרים. כל הצעת קיצוץ תחולל מהומה שתופיע בכל אמצעי תקשורת. בתווך, נמצא ה"איש הרע" שר האוצר וכמובן גם ראש הממשלה. הם צריכים לאזן תקציב, או ליצור גרעון שניתן לשלוט בו בשנים הבאות. שרי הממשלה, כך זה מתרחש לצערנו במדינת ישראל, אמורים להתנגד לכל מי שיגע בתקציב משרדם. שום קיצוץ לא יתקבל. השר לענייני משהו יסביר למה צריך לקצץ, אבל לא במשרדו. אצלו, כל שקל חשוב ומתוכנן. להפך, הוא זקוק לתוספת לתקציב. רק בשל חוש האחריות שלו הוא מתאפק ולא מבקש.
קיצוץ בתשתיות? רעיון נורא. פגיעה אנושה בתשתית המדינה.
אולי קיצוץ בחינוך? לא יעלה על הדעת. נזק בלתי הפיך לדורות הבאים.
קיצוץ בביטחון? זה בכלל רעיון אווילי ופגיעה בביטחון ישראל. נזק לדורות.
אולי קיצוץ בקיצבאות? מיד יקומו נציגי העובדים וראשי המפלגות הסקטוריאליות ויצעקו חמס וגם יאמרו שידעו שזה יהיה המסר של ראש הממשלה. הרי כבר קיצץ בעבר ועשה נזק... לדורות... בלתי הפיך...
הפארסה הזו מתנהלת בכל שנה לעיני הציבור וללא ספק מבזה את הכנסת ואת הממשלה. ראש הממשלה, לא מעלה על הדעת לשוחח בכל חודש עם הציבור ב"פריים טיים" בטלוויזיה וברדיו על-מנת לשתף אותו בשיקוליו. להסביר את בחירתו. ליצור דעת קהל ותגובות הגיוניות. שרי הממשלה לא מעלים על הדעת להסכים עם מי שהעניק להם את המשרד הממשלתי לניהול. שום הסכמה. רק התנגדות לכל קיצוץ מהותי. ראש הממשלה לא מתנה את מתן המשרד בצורך לקצץ ובפיטוריו המיידיים של שר שיסטה מן הקו שהוא מוביל.
במילים פשוטות: טרם הצלחנו לקבל ראש ממשלה שינהיג את המדינה. ראשי ממשלה באים והולכים. מנהיגים – אין. התוצאות נראות בעליל בשטח. חבל!
