ישראל ו"העולם הנאור" הגיבו בזעם על הופעתו של נשיא אירן, אחמדינג'אד, בוועידת הגזענות בז'נבה (דרבן 2) ועל הסמליות של ההסתה האנטישמית מפיו, דווקא כאשר ישראל ציינה את יום השואה והגבורה ואת זכר ששת המיליונים שהועלו באש על מדורת האנטישמיות. אין ספק ששנאת היהודים ותוצאותיה הנוראות ראויות לכל גינוי ולפעולה נמרצת מצד מי שזכויות האדם יקרות באמת ללבו ומעוגנות באמת במערכת ערכיו.
אבל, ישראל ו"העולם הנאור" חייבים לערוך גם חשבון נפש מסוג אחר. במיוחד אמורים הדברים לגבי מדינת ישראל המתיימרת להיות מדינה יהודית, דמוקרטית, ציונית ומוסרית, ואשר מעשים מסוימים שלה אינם עולים בקנה אחד עם יומרות אלה, ואף פוגעים בדרישתה הצודקת מן "העולם הנאור" להתנער מכל גילוי של אנטישמיות. במה דברים אמורים?
המשותף לכל תוכניות ה"שלום" שבהן מעורבת ישראל מאז 1993 הוא הקמתה של מדינה פלשתינית ממערב לירדן. "שלום" כזה מצריך שני מעשים שלפי כל אמת מידה מוסרית הם בלתי-מוסריים:
§ איסור על יהודים לגור בחבלי ארץ מסוימים (ועוד בלב מולדתם) רק בגלל היותם יהודים.
§ גירוש כוחני של יהודים מבתיהם (ועוד בלב מולדתם), ושוב, רק בגלל היותם יהודים.
האם "שלום" המבוסס על מעשים בלתי-מוסריים כאלה הוא שלום? מעבר לאיוולת המדינית והביטחונית שבה מדובר, כיצד ניתן לגנות את סעודיה שבה אסורים מגורי יהודים בשעה שמדיניותה הרשמית של ישראל - מאוסלו ועד אנאפוליס - משמעותה הגעה למצב שבו ייאסר על יהודים לגור בלב מולדתם בגלל היותם יהודים? יש לזכור שמאז תום מלחמת העולם השנייה, המדינה היחידה שגירשה בכוח יהודים מבתיהם הייתה מדינת ישראל. במכבסת המלים של ישראל האתרוגית קראו לפשע בכינוי התמים "הינתקות".
הן "תהליך השלום" שהתחיל באוסלו על-ידי הוזים ישראלים והן "ההינתקות" של ראש הממשלה שרון - הפתיעו את הנשיאים קלינטון ובוש, שכמובן לא יכלו להיות יותר ציוניים ממנהיגי ישראל. התוצאה של גירוש היהודים מבתיהם בארצם - מעשה שאיננו יהודי ואיננו דמוקרטי ואיננו מוסרי, ואשר צריך לקומם כל מי שזכויות האדם יקרות לו באמת - אף היא הייתה צפויה מראש ובלתי נמנעת: מלחמת אוסלו והמלחמה בעזה מול האויב הפלשתיני, החמאס, שנבחר על-ידי הפלשתינים עצמם ומבטא את רצון הרוב מביניהם.
לפיכך, לפני שישראל תובעת מן "העולם הנאור" להתנער מן האנטישמיות, טוב תעשה אם תיטול קורה מבין עיניה ואם תעשה חשבון נפש שמא מעשיה שלה היוו שמן על מדורת האנטישמיות ונתנו הכשר להתייחסות בלתי ראויה כלפי יהודים גם בארצות אחרות.
ישראל מוקיעה את אחמדינג'אד, בצדק, על היותו מכחיש השואה. אבל, במקביל, ישראל מנהלת מגעים עם מכחיש שואה אחר, אבו-מאזן, ומעלימה מעצמה ומאחרים את תרומתו "האקדמית" בתחום זה בדיוק. אבו-מאזן וחבורתו, בדיוק כמו אחיו מן החמאס, הם חלק בלתי נפרד מציר הרשע. אין פלא שגם "המתון" הזה אינו מכיר בהיותה של מדינת ישראל מדינת היהודים, ולמען האמת, גם אין צורך בהכרתו.
באחד מנאומיו הדמגוגיים בשנת 2004 תקף שמעון פרס - יו"ר מפלגת העבודה דאז - את בנימין נתניהו - שר האוצר דאז - והגדיר את מהלכיו להצלת הכלכלה הישראלית הקורסת בכינוי הגנאי: קפיטליזם חזירי. מצבו הטוב יחסית של המשק הישראלי לנוכח המשבר הכלכלי הנוכחי הוא הפרי המבורך של אותה מדיניות אחראית של שר האוצר נתניהו.
ייתכן שלא היה מקום להזכיר עובדות אלה דווקא היום, אלמלא היו עושים תועמלני השמאל שימוש נרחב ונכלולי במטבע לשון זה: מצד אחד תוקפים את נתניהו על מדיניותו הכלכלית האחראית - קפיטליזם חזירי בפיהם - ומצד שני מאשימים אותו ואת המחנה הלאומי כולו בטרפוד "תהליך השלום", כלומר בתקיעת מקלות בגלגלי רכבת השלום החזירי, המבוסס כאמור על מעשים בלתי מוסריים. ליהודים יש ניסיון רע עם רכבות, וחובתם להיזהר מפניהן.
חשוב להזכיר את השלום החזירי בפני מי שנושאים את דגל השלום לשווא. ה"שלום" המוצע על-ידי הנאורים בעיני עצמם איננו יהודי, איננו דמוקרטי, ואיננו שלום. ה"שלום" המוצע על-ידי המוסריים בעיני עצמם איננו מוסרי ואיננו שלום. חשבון נפש אמיתי מחייב את ישראל להתנער מתוכניות וממעשים שאילו היו מתרחשים במקומות אחרים היו מוגדרים בפינו בצדק כאנטישמיות. יש להיזהר גם מפני אוטו-אנטישמיות.
