בישראל חיים כיום 650 אלף בעלי מוגבלויות אשר רבים מהם מתקשים לנהל חיים עצמאיים. חוסר העצמאות, התלות וההזדקקות לעזרת הזולת, גורמות לרבים מהם רגשי נחיתות, ירידה בערך העצמי, תחושה של חוסר השתייכות, שכל אלה יחדיו עלולים לשמש טריגר להתפתחות דיכאון.
בתור אמא לבת הסובלת ממחלה ניוונית, אני מאמינה שהמפתח ליציאה מהמעגל ההרסני של התלות הוא עידוד לעצמאות ותפקוד שווה בחברה. הדבר מתאפשר רק על-ידי הטמעה מתמשכת אמונות והרגלים, החל מהשנים הראשונות של הילדות או התפתחות המגבלה. סיגול האמונות וההרגלים הללו, שלא יוצרים חיץ בין החברה לבין בעל הצרכים המיוחדים, תורמים להעצמה אישית גדלה והולכת הנובעת מהשתלבות אמיתית בכל מעגלי החיים הנורמטיביים.
כולנו נולדנו עם מגבלות כלשהי, אך אצל חלק מאתנו המגבלה הזו בולטת על פני השטח. הידיעה כי המגבלה איננה אות קין, וניתן לתפקד היטב, ובצורה שוויונית לחלוטין בחברה המתקדמת שלנו, מאפשרת לכל מי שלקה במגבלה כלשהי להפוך לאדם עצמאי, משתלב ומאושר.
בשנת 1998 נחקק בישראל
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. על-פי חוק זה, החברה הישראלית מחויבת לנהוג מתוך עיקרון השוויון כלפי בעלי מוגבלויות. עיקרון זה מתייחס להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים ומתן מענה לצרכיה המיוחדים של אוכלוסיה זו, על-מנת לאפשר לה לחיות בעצמאות מרבית. מאז חקיקת החוק שופרו התנאים של בעלי המוגבלויות במקומות עבודה, בתחבורה הציבורית, בדרכי הגישה למבני ציבור.
אלא שכל אלה לא מספיקים כשמדובר באנשים בעלי מוגבלויות אשר תופסים את עצמם כ"חריגים". לדעתי המשפט 'הכול מתחיל בתוכנו' רלוונטי במיוחד לאוכלוסיית בעלי הצרכים המיוחדים. רבים מהם 'נכנעו' למגבלות הפיזיות שלהם וויתרו על האפשרות להיות חלק מהחברה. אנשים אלה סובלים מבידוד, מדיכאון, מתחושות קשות של זרות וניכור. את כל התחושות הללו ניתן להעלים באמצעות עידוד האדם המוגבל לפעילות חברתית, ליציאה לעבודה ולביצוע פעולות יומיומיות.
עצמאות היא בראש ובראשונה המפתח ליציאה ממעגל הבידוד והדיכאון של אנשים בעלי צרכים מיוחדים, והשאיפה לשם, תוך חיזוק האמונות והיכולות, היא המפתח האמיתי ליצירת איכות חיים למרות המגבלה.