לצערנו מדינת ישראל סופגת מידי שנה הרוגים רבים מקרב חיילנו אם בקרב, אם במלחמה בכבישים ואם מסיבות שונות וכואבות אחרות. משפחות רבות בוחרות להנציח את יקיריהן בדרכים שונות: כתיבה והכנסת ספר תורה, יצירת ספר זיכרון, עריכת אלבום, הקלטת שירים ועוד אפשרויות הנצחה מגוונות. כל משפחה וסגנונה, אמונותיה, יכולתה ורצונה. אין טוב יותר או טוב פחות.
במאמר הבא ארצה לסקור דווקא את תחום סרטי הזיכרון הקרוב לליבי, תחום קשה לביצוע הן לבני המשפחה והקרובים והן לצוות המפיק את הסרט. הנפש גועשת ובוכייה במהלך פרק הזמן בו מופק הסרט, אך חשיבות העניין והיכולת להגיע לתוצאה דוקומנטארית ומנציחה עשויים, בסופו של תהליך צילומים ועריכה, להיות משתלמים.
אתחיל דווקא בבעיה הפרקטית - עלויות. התקצוב אותו המדינה מקצה לטובת הנצחה אינו רב ועמו קשה מאוד להפיק סרט הנצחה באורך מלא (כ-40-50 דקות), בו מרואיינים עשרות משתתפים, בני משפחה, חברי ילדות, מורים, מפקדים, ועוד דמויות מפתח והשפעה בחיי החלל, אשר יחד שוזרים ויוצרים את דמותו וקווי אופיו הייחודיים. הפקת סרט המשלב את כל אלה עשויה להצטלם במשך מספר ימים, ובמקומות שונים הלקוחים מנוף ילדותו וחייו של הנופל. גם לעריכת הסרט יידרשו מאות שעות ונגזרת מכך, שעלויות ההפקה אינן נמוכות.
לעומת זאת יש מי שמפאת חוסר התקציב, ועוד סיבות, אותן אפרט בהמשך, בוחרים להפיק סרטון בן מספר דקות בודדות, שמציין תאריכים בחיי החלל ומאורעות מרכזיים בחייו. סרט שכזה עשוי להתעלם מאישיותו החברתית היומיומית, והוא די מתומצת. למרות זאת, כמובן שעדיף להפיקו מלא כלום! עוד יותר מכך, ישנן משפחות הבוחרות באופן מודע להפיק סרט קצר במטרה שלא להיכנס שוב פעם למערבולת קשה של רגשות ועצבות.
ובכן - מה ניתן לעשות? כיצד ניתן בכל זאת להפיק סרט באורך מלא, גדוש במרואיינים ובתוכן?
ראשית, הלוואי ומשרד הביטחון או אפילו תורמים פרטיים, יחליטו לסייע למשפחות וירימו תקציבים הוגנים לטובת פרויקטים מעין אלה. זו הנצחה כמעט קדושה בעיני, היא מחזקת את המשפחות, מותירה מזכרת חיה ליתר הדורות ומובילה לעיתים לחשיפה בקרב הקהל הרחב, בה במידה והסרט משודר באחד מערוצי הטלוויזיה. מעבר לחלק התקציבי קיים החלק התוכני - החשוב באמת: כיצד לבצע ולהפיק את הסרט במלוא האחריות, הרגישות, התבונה וכמובן האיכות.
אגיד זאת באופן ישיר: לא כל אחד מסוגל להפיק סרט הנצחה וזיכרון. לא מפאת חוסר יכולת או מפאת חוסר כישרון, אלא בגלל הקושי שבהתמודדות. הפקת סרט הנצחה הנה פתיחת הפצע הקשה והעמוק ביותר אותו יודעות המשפחות השכולות. בהפקת הסרט נדרשים גם אנשי ההפקה לעמוד בסיטואציות קשות ועצובות. אלה הם מקרים אנושיים קורעי לב, שהלוואי ולא היינו נדרשים לעמוד בהם כלל. מעבר לכך, נדרשים גם כישורים של ניווט וניהול שיחה וראיון, שאילת שאלות מסגרת נוחות לבני המשפחה ולקרובים, ולאט לאט לחדור אל תוך חדרי הלב. יש טכניקות מובנות לביצוע הדבר. אולי תופתעו, אך זהו תהליך רגשי חיובי למשפחות, אשר במקרים רבים, בתום הראיון, כאילו ושחררו הרבה מועקה וכאב שהיה עצור בתוכן. בני המשפחה לא מאמינים על עצמם, שהצליחו כך להיפתח ומרגישים לפתע סוד של הקלה. נשמע מוזר - אך זהו תהליך שחוזר על עצמו בין משפחות רבות ובין עשרות מרואיינים. עוד יותר מכך, מרואיינים רבים אשר היה ברור לכל, שלא יסכימו לפתוח את סוגרי ליבם הפתיעו את עצמם ואת יתר בני משפחתם והחלו מדברים ללא הרף כאילו שהרגישו, שההזדמנות שעמדה בפניהם, עת הפקת הסרט, חד פעמית היא וכעת זה זמן "מסומן" בו צריך לדבר ולפרוק.
אך אני מעוניין בכל זאת לסייג במעט את דבריי ולשמור על פרופורציות. אין חד-משמעיות בפתיחות המרואיינים. בכל זאת, ישנן אלפי משפחות שכולות, עשרות אלפי בני משפחה, שמתמודדים יום יום עם הסיטואציה הכואבת. כמובן שעשויות להיות משפחות, שבשום פנים לא יסכימו להיפתח ולשתף. סביר להניח, שהמשפחות הללו מלכתחילה יבחרו בדרך הנצחה שונה מאשר הפקת סרט זיכרון והנצחה.
בהפקת סרט זיכרון אני ממליץ לשמור על אינטימיות ככל הניתן. אין צורך באנשי הפקה רבים שיסתובבו בין בני המשפחה ועדיף, גם אם זה קשה, שלכל היותר, שני אנשי צוות יהיו נוכחים אל מול המרואיינים (ואם אפשר שאדם אחד ינהל את כל מערך ההפקה) - המשפחה ויתר המרואיינים ירגישו עם הסיטואציה הרבה יותר בנוח.
כמו-כן, אני ממליץ לרכז יחד את בני המשפחה הגרעינית במהלך הריאיון והצילומים. ישנה תמיכה הדדית במישור הנפשי ובמישור התוכני. הלחץ והמתח מתחלק בין הנוכחים ומאפשר לכולם, גם להביע עצמם וגם להירגע, לקחת אוויר, לעצור, לתמוך ובשלב מסויים להתרגל ולהתחיל לספר את סיפור יקירם.
ברצוני לומר גם מספר מילים למשפחות השכולות: בבואכם להפיק סרט הנצחה על יקירכם דעו שתיכנסו לתקופה קשה, תקופה שתיקח אתכם בחזרה למקומות כואבים, אך לאחריה תרגישו שעשיתם דבר חשוב ונכון, כאילו וסגרתם מעגל של הנצחה, שבו מעורבים האנשים החשובים ביותר ליקירכם, אשר יחד איתכם בונים ומתעדים את אישיותו, אורחות חייו, סיפורו ותחביביו של הקרוב אליכם ביותר. הסיפור הזה יונצח לטובת הדורות הבאים - ולעד.
