יום הזכרון.
כל אחד מתחבר לזכרון מזווית שונה. יש שזוכרים את חבריהם לנשק שנפלו לצידם, יש שזוכרים את חבריהם מספסל הלימודים או מהעבודה, ונראה שאולי הקשה מכל הוא זכרונו של בן, אבא, בעל או קרוב משפחה. כולם זוכרים את החיים היפים, את החיוכים, את הטיולים הנפלאים. אבל אנחנו, אנשי יחידת הסריקה נושאים בתוכנו זכרונות אחרים לגמרי.
לילה, חושך של מלחמה, חילופי אש. טנק פגוע. שני טילים חדרו אותו. בתוכו דוממים שני חללים. קשה לזהות אותם בחושך לפי מצבם. הפגיעה בטנק קשה ביותר. פקודת סריקה. פנס ראש קטן מלווה אותי באורו החד והממוקד. התמונה הנוראה מתחילה להתבהר. הפאזל הולך ונשלם. אני מתחיל להרכיב תמונת חלל. הגישה לטנק לא התאפשרה עד עכשיו. החללים שוכבים בתוכו כבר יומיים ממתינים לפינוי. חום של חודש אוגוסט. אפוד, קסדה, פנס ראש, כפפות מנתחים ועליהן כפפות עבודה, משחה לדחיית ריחות, מסכת מנתכים, אטמי אף, ובכל זאת... קשה להיכנס לטנק. קשה להישאר בפנים. תמונות, ריחות, מחשבות, תפילות והרבה כאב מלווה את הזכרון שלי ושל חיילי, אנשי יחידת הסריקה של מרחב לבנון שפעלו במלחמת לבנון השנייה.
בכל מאמץ אפשרי אנו מנסים להביא את לוחמינו לקבר ישראל. כבוד אחרון. אני כמעט שוכב לצידו, מחבקו למחצה, ומנסה לזחול איתו החוצה, שנינו מחובקים, בין שברי מתכות שניתקו ממקומם, ציוד רב ומכשירים שנפלו או התנפצו ופגזים. פגזים חיים שעד לא מזמן נורו לעבר האויב. פגזים שעברו חילופי טמפרטורות קיצוניים של בערה. רימוני יד פזורים. ואנחנו בפנים. שעות. מחלצים.
בזהירות שלא לפגוע יותר. לא להוסיף על הפגיעה הנוכחית. לאסוף עד כמה שניתן במסגרת הזמן ורמת הסיכון. כבוד המת וכבוד החיים הממתינים לו. אלו עקרונות על-פיהם עבדנו בשורות כל-כך קצרות אינני יכול להסביר, כפי שפירטתי בספרי 'פריחת ההרדופים' (בהוצאת ספריית בית-אל), מדוע חילוץ חלל אחד מטנק לקח לנו כשעתיים. מה המחשבות שעוברות עלינו אנשי החילוץ וכיצד אנו מתמודדים איתן.
רק מנסה אני להעביר תחושות זכרון.
לאורך כל המלחמה ידענו שנפילת חללים בידי אויב עלולה לגרור אחריה סכנת נפשות של ממש, עד כדי הכרעת המלחמה לרעתנו. ידענו שדבר כזה אסור שיקרה ואפילו ישולם על כך מחיר יקר. אמנם, לא בכל מצב היה מותר לסכן חיים כדי לחלץ חלל, אך במקרים רבים, אפשר שחילוץ החללים ומניעת נפילתם בידי אויב היה בגדר פיקוח נפש של ממש. עם תודעה זאת יצאנו למשימות החילוץ.
זכרונות חקוקים בנשמתי. איתם חזרתי למשפחתי ולילדיי. איתם חזרתי לעבודה. איתם חזרתי להיות אבא ובעל וחבר, והם צפים ועולים שוב ושוב וגם ביום הזכרון.