אני לא אומר שמחמוד אחמדינג'אד הוא סוכן של המוסד. חלילה לי. עוד חסר לי שיגיש נגדי תביעה על הוצאת לשון הרע. אני רק אומר שאילו היה סוכן שתול של המוסד, הוא לא היה מתנהג אחרת. וגם זאת: אלמלא היה קיים, היה המוסד צריך להמציא אותו. כך או כך: התועלת שהוא מביא לממשלת ישראל לא תסולא בפז. ניקח את הסקנדל של השבוע האחרון.
לפני שנים התקיימה בדרבן שבדרום-אפריקה ועידה נגד הגזענות מטעם האו"ם. היה טבעי שפורום כזה יגנה, בין השאר, גם את מדיניות ממשלת ישראל כלפי העם הפלשתיני - הכיבוש, ההתנחלות, החומה ועוד.
אבל הוועידה לא הסתפקה בכך. היא הפכה לבמה של הסתה פרועה נגד מדינת-ישראל - ונגדה בלבד. שום מדינה אחרת בעולם לא גונתה על הפרת זכויות-האדם - ועם המגנים את ישראל נמנו כמה מן הרודנים המתועבים ביותר בעולם.
כאשר נעשו ההכנות לכינוס "ועידת דרבן" השנייה, הפעם בז'נבה, פעלה ממשלת ישראל בכל כוחה כדי לשכנע את מדינות צפון-אמריקה ואירופה להחרים אותה. זה לא היה קל. ארצות-הברית הצליחה להוציא את ההתייחסות למדיניות ישראל מן המסמך הסופי של הוועידה (חוץ מעצם האזכור החלטות הוועידה הראשונה), ובסוף החליטה גם להחרים אותה. אבל מדינות אירופה הסכימו להשתתף.
ממשלת ישראל ציפתה לוועידה בדאגה רבה. זוועות מלחמת-עזה קוממו בארצות רבות את דעת-הקהל נגד ישראל. הוועידה הייתה עלולה לשמש במה לרחשי-לב אלה. מיטב המוחות בירושלים חיפשו דרכים למנוע זאת.
ואז בא אחמדינג'אד. מכיוון שהיה ראש-המדינה היחידי שבא לוועידה, נאלצו המארגנים להציב אותו בראש רשימת הנואמים. הוא נשא נאום פרובוקטיבי. הוא לא הסתפק במתיחת ביקורת על ישראל, אלא המטיר עליה מטר של השמצות שלוחות-רסן. זה שימש תירוץ לנציגי אירופה לקום ולנטוש את האולם בהפגנה פרו-ישראלית מרשימה. הוועידה כולה הפכה מגוחכת.
אילו "זקני ציון" תיכנו את המופע, זה לא היה יכול להסתיים יותר טוב.
כל זה קרה ביום-השואה, שבו מתייחדים אזרחי-ישראל היהודים ויהודי העולם כולו עם זכר מיליוני הקרבנות של רצח-העם.
זכר השואה מאחד את היהודים בעולם. כל יהודי יודע שאילו היו הנאצים מגיעים אליו, גם הוא היה נשלח למחנות-המוות. גם אנחנו, שחיינו אז בארץ-ישראל, ידענו שאילו הצליח המצביא הגרמני ארווין רומל לפרוץ את הקווים הבריטיים באל-עלאמיין, היה גורלנו כגורל גטו ורשה.
כל היהודים חשים שחובתם המוסרית היא לשמור על זכר הקרבנות. לשאיפה עמוקה זו נוסף גם אינטרס פוליטי: זכר השואה גורם ליהודים לתמוך במדינת-ישראל, המגדירה את עצמה כמדינת ניצולי-השואה.
אבל הזמן עושה את שלו, וזכר השואה עלול לדהות. לכן דרוש אויב מיידי, מוחשי, "היטלר שני", שיעורר שוב את הפחדים החבויים בנפשו של כל יהודי. פעם זה היה גמאל עבד-אל-נאצר, "הרודן המצרי". אחר-כך מילא יאסר ערפאת את התפקיד הזה. חמאס אינו מספיק, כי קשה לשכנע יהודים שחמאס עלול להשמיד את עם ישראל.
אבל אחמדינג'אד הוא ממלא-מקום אידיאלי. הוא מכחיש את השואה באופן עקבי. הוא מכריז ש"היישות הציונית" צריכה להימחק מן המפה. הוא מייצר פצצה גרעינית. זה לא צחוק - כמה פצצות גרעיניות על מרכזי האוכלוסיה בישראל הקטנה יכולות באמת למחוק אותה.
אז יש לנו "היטלר שני", הזומם לבצע "שואה שנייה". נגדו יכולים יהודי כל העולם להתאחד. מה היינו עושים בלעדיו?
פצצת הגרעין האירנית ממלאה עוד תפקיד חשוב מאוד. היא משמשת עכשיו כמכשיר המרכזי לגניזת הבעיה הפלשתינית.
בחודש הבא יתייצב בנימין נתניהו בבית הלבן. זו עלולה להיות פגישה גורלית. הנשיא ברק אובמה עשוי לדרוש ממנו התחייבות ברורה לעלות על דרך השלום לקראת הקמתה של מדינה פלשתינית. נתניהו ינסה באופן נואש להימנע מכך, מכיוון שהשלום פירושו פירוק ההתנחלויות. ברגע שיסכים לכך, תיפול ממשלתו.
מה עושים? ברוך השם, יש הפצצה האירנית! היא מהווה איום קיומי על ישראל. מובן מאליו שראש ממשלת-ישראל לא יכול להשחית את זמנו על זוטות כמו השלום עם הפלשתינים, כאשר החרב הגרעינית האירנית תלויה מעל לראשו!
גם קודמיו של נתניהו השתמשו בתכסיס זה. ברגע שמישהו מעלה את עניין הסכסוך הישראלי-פלשתיני ודורש מממשלת ישראל לנהל משא-ומתן אמיתי לשלום, להקפיא את ההתנחלויות, לפנות את המאחזים, לשחרר אסירים, להסיר את המצור מעל תושבי עזה, לסלק מחסומים - עולה וצפה הפצצה האירנית. אין לנו זמן לחשוב על משהו אחר. הפצצה עומדת בראש מעיינינו. היא, בעצם, כל מעייננו.
יש בזה הרבה אירוניה. אירן לא התעניינה מעולם במצוקה הפלשתינית. גם אחמדינג'אד לא שם עליה. כמו כל הממשלות במזרח התיכון, הוא משתמש בה כדי לקדם את ענייניו שלו. עכשיו הוא רוצה לחדור לעולם הערבי הסוני, ולשם כך הוא מעלה על נס את ההתנגדות הפלשתינית. אך בינתיים הוא עוזר דווקא לנתניהו להוריד אותה מסדר היום. הוא גם עוזר להפוך את המשטרים הערביים הסוניים למשתפי-פעולה עם ישראל.
חסידיו הגדולים ביותר של אחמדינג'אד יושבים במשרד-הביטחון בתל אביב. מה היו עושים בלעדיו?
בכל שנה מתלקח המאבק על תקציב-הביטחון. השנה, שנת משבר כלכלי, הוויכוח יהיה חריף אף יותר. ישראל הקטנה מקיימת את אחד הצבאות הגדולים והיקרים ביותר בעולם. ביחס לתוצר הלאומי הגולמי, אנחנו עולים בהרבה גם על ארצות-הברית, שלא לדבר על אירופה.
מדוע? וכי יש צורך לשאול? ישראל מוקפת אויבים, הזוממים להשמידה! נכון, מצרים היא בעלת-הברית הנאמנה ביותר של ישראל, עירק יצאה בינתיים מן המשחק, סוריה חדלה מזמן מלהוות איום. ירדן כנועה, הרשות הפלשתינית רוקדת לפי חלילנו. וקשה לדרוש תקציב-ענק כדי להילחם בחיזבאללה הקטן ובחמאס הזעיר.
אבל יש אירן, תודה לאל. ויש הפצצה האירנית האימתנית. יש סכנה קיומית. חיל-האוויר שלנו מכריז שהוא מוכן תוך ימים - לא, תוך דקות - להמריא כדי להשמיד את כל המתקנים הגרעיניים הרבים של יורשי כורש.
בשביל זה צריך כסף. הרבה כסף. דרושים המטוסים החדישים ביותר בעולם, שכל אחד מהם עולה הרבה מיליונים. דרוש הציוד המתאים כדי לאפשר להם להגיע למטרה ולבצע את המשימה. זה יותר חשוב מחינוך, מבריאות ומרווחה. שהרי הפצצה האירנית תהרוג את כולנו - גם את הילדים, החולים ונזקקי-הסעד. (רק הטייקונים יצליחו, אולי, לברוח בעוד מועד.)
התקציב יאושר, אבל הטייסים לא יטוסו. לא ברור אם התקפה כזאת בכלל אפשרית מבחינה מעשית. ואילו בוצעה, לא ברור אם הייתה מעכבת את ייצור הפצצה באופן משמעותי. אבל ברור שהתקפה כזאת אינה אפשרית פוליטית: היא לא יכולה להתבצע בלי הסכמה אמריקנית מפורשת, ואין שום סיכוי שזו תינתן. ההתקפה הייתה מביאה כמעט אוטומטית לסגירת מיצר הורמוז, שדרכו עובר כל הנפט של המפרץ הפרסי. בשעה של משבר כלכלי, זה היה גורם לקטסטרופה עולמית.
לא, הטייסים האמיצים שלנו יצטרכו להסתפק גם להבא בהפצצת שכונות-מגורים ברצועת-עזה.
אפשר לטעון: אם אחמדינג'אד מתנהג כאילו היה סוכן של המוסד, אביגדור ליברמן מתנהג כאילו היה סוכן אירני.
אינני טוען זאת, חלילה. עוד חסר לי שליברמן יגיש נגדי תביעה על הוצאת לשון הרע.
אבל התנהגותו של ליברמן היא באמת - איך נאמר זאת - תימהונית.
אמנם, השבוע היה נראה לרגע שהוא מצליח. אחרי ששלח את חוסני מובארק "לכל הרוחות", הודיעה התקשורת הישראלית שהשר המצרי החשוב ביותר נפגש איתו, לחץ את ידו והזמין אותו לביקור במצרים. אולי רצה להראות לו את סכר אסואן, שאותו הציע ליברמן להפציץ. אבל למחרת היום הגיב מובארק בזעם שהסיפור כולו כוזב ושרגלו של ליברמן לא תדרוך על אדמת מצרים.
בינתיים פורסם ראיון שהעניק ליברמן לעיתון חשוב ברוסיה, ובו גילה ש"ארצות-הברית תקבל את כל ההחלטות שלנו". כלומר: אנחנו שולטים באמריקה, אובמה יעשה מה שנגיד לו.
זה לא הגביר, בלשון המעטה, את האהדה לישראל בבית הלבן, שיורדת בהתמדה. מה גם שזה עתה פורסם שהשדולה הישראלית, איפא"ק, דרשה מחברת-קונגרס להתערב לטובת שני יהודים החשודים בריגול למען ישראל. בתמורה הובטח לחברת-הקונגרס שאיפא"ק תגשים את חלומה להתמנות ליושבת-ראש של ועדה חשובה מאוד בקונגרס. ואיך זה יסודר? פשוט: איפא"ק תאיים על מנהיגת הרוב הדמוקרטי בקונגרס שאם לא תעניק את המינוי, מיליארדר יהודי מסוים יפסיק לתרום לה. גילוי בהחלט לא נעים.
בקיצור, אחמדינג'אד האירני וליברמן הישראלי הם תאומים סיאמיים. האחד זקוק לשני. ליברמן רוכב על הפצצה האירנית, אחמדינג'אד רוכב על האיומים של ישראל.
"היילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו?" שאל הנביא עמוס.
התשובה היא: כן. שניים אלה הולכים בהחלט ביחד, למרות שלא נועדו.
