שלום לך עיר יפהפייה, קסומה, עיר של קולאז'ים מרוסקים שלא חוברו להם יחד. שלום לך עיר מרהיבה, דוויה וחצויה, עיר ללא מנוח, עיר שבה תושביה הם ניצבים במחזה ללא הפסקה שהמערכות שבו מתחלפות מן הרקיע השמיני למעלה ועד לביבים במזרח העיר למטה, שאמות הספים נעות - מהיכלי הדת המשולשת ואמונה באל אחד, ועד לערוצי התככים של ריב ומדון, בין הדתות ובקִרבן, תוך העלאת האלוהות והשפלת האדם, מן האוניברסלי והנשגב עד ללאומני והחשוך.
שלום לסלע קיומנו שבאחד הגומחות היפות שלו הייתי שלושים ושבע שנים, מוקף "אבנים עם לב אדם" אשר שקולים יותר מלבך ואתה אינך אלא חלקיק נדבך בלבירינט הזה, אלמנט לאישוש אמונה זאת. ירושלים גם זאת שלמטה, היא ההיכל והמזבח שאותו משרתים קומץ כוהנים ולוויים, והרוב,
הישראלי, אינו אלא אובייקט אשר מעטר בחוטי ארגמן את עיר הקודש. זאת הפונקציה שלו. הוא הצבע שבו טובלים קנאי העיר את המכחול, לצייר את ירושלים בצבעי שמן. בירושלים התושבים הם לא סובייקטים, תושבים אזרחים, שהם ליבה של כל חברה פתוחה ובייחוד של שטח המחיה שלהם. הם אובייקטים, שבמקרה הטוב מאפשרים להם לנשום ובמקרה הפחות טוב נרמסים על-ידי רכבת-קלה, שעדיין לא קיימת, נחסמים כל אימת שבא אליה צ"ל או הולך ממנה זצ"ל. לבה של העיר שבה מהלכות צעדות ירושלים, ואחרות - במעצר, והחלק הדרומי-מערבי של העיר, חסום כל אימת שבא אח"מ, או שלושים שרי ממשלה מופיעים לפוטו-אופ אצל נשיא המדינה.
ככה זה בירושלים מאז תקופת המנדט ואחריה במלחמת העצמאות. ירושלים נתונה במצור - מכל בחינה שהיא. או קחו את רחוב יפו, האגדי. מרחוב שעדיין הולם תנועה של דיליז'נסים, סוסים ופרדות, הופכים אותו לתעלה ענקית להנחת מסילה לרכבת הקלה. "תעלת בלאומילך" - סרטו של קישון - בירושלים. מעל ל"מסילת ציון" שנמצאת בהנחה מתמדת, מתחו גשר מיתרים, שמסמל יותר עיר חוף של דייגים בשל צורת המניפה דמוית מפרש, מאשר עיר מוקפת חומה כמו ירושלים.
ירושלים היא עיר של נסים. מאז שבאתי אליה יחד עם הטלוויזיה חוויתי כאמירתו המפורסמת של אבא אבן שיהודים לא מאמינים בנסים, הם סומכים עליהם. נס קרה כאשר מהדורת "מבט" הייתה מוכנה בזמן, נס קרה כאשר בהעלאת גלגלי הסרטים במעלית, זאת לא עצרה בין קומה לקומה. נס היה כאשר המעלית הייתה תקועה והשליח עם הסרטים תקועים, ואיכשהו, בנס, כאמור, היא הותנעה מחדש דקה לפני שידור המהדורה. נס היה אם שני הגלגלים בשיטת הסרט הכפולה double system שודרה בסינכרוניזציה. והיו דברים מעולם שראינו על המסך בעלי כנף ושמענו את קולו של שר האוצר. נס קרה כאשר הצלחנו לשדר את הריאיון עם בן-גוריון בשדה בוקר. נס לא קרה, כאשר הסרט אבד, ואיננו. והטלוויזיה הציבורית שיקפה במקרה זה את העיר כולה.
שלום לך ירושלים מאדם שחי בה שלושים ושבע שנים, והוא אינו "ירושלמי", לא ברמ"ח, לא בשס"ה ולא בשום סימן אחר זולת הישיבה הפיזית בה, והנאה מן הנוף, מן האוויר. כאשר אני מבקר למשך שבוע בתל אביב, אני פוגש יותר מכרים מאשר במהלך שנה שלמה בירושלים. אני לא שייך ליוצאי הרובע היהודי, לא לס"תים, לא לשכונת הבוכרים או לשערי צדק, לא לרחביה או לתלפיות, לא לקהילה האקדמית, לא לחבורה הביורוקרטית של משרדי הממשלה. לא שייך. חייתי במעין נתיב מבודד בין "בית היהלומים" ברוממה לבין ביתי בקטמון הישנה. אהבתי את האוויר, פחות את האווירה.
בירושלים אתה מדבר על הצבעים של השכונות והעדות כחלק אינטגרלי מן הנוף. ירושלים הרים סביב לה ועֵדות ושכונות בתוכה. אם אינך יודע שמה של שכונה, כמו נחלת אחים, או בית כמו בית פרומין, או בית מעלות, שום שם של רחוב לא יעזור לך. היכן רחוב בוסתנאי - למשל. לא יודעים. בקטמון הישנה - ליד בית ספר חורב - יודעים.
יש שמות "חדשניים" כמו כיכר החתולות. בשכונת נחלת שבעה מאחורי כיכר ציון, מול גן העצמאות, בהמשך לרחוב הילל. הכיכר ידועה כמקום מפגש ובילוי בחיי הלילה בירושלים, וכשוק לתכשיטים, לבגדים, ולנרגילות במשך היום, ובערב היא מבואה רועשת לפאבים בסביבה. כן, יש כאלה ולא מעטים, ונוער מבלה בהם, גם בערבי שבת. אחת התופעות המוזרות היא שבמתחם הונחה אבן פינה למוזיאון הסבלנות. מכל המקומות, דווקא בירושלים, המקום הכי לא סובלני במדינה. הוא אמור היה להיפתח בשנה הבאה. אבל אל דאגה, הוא לא יקום. בין היתר משום שהאתר מצוי על שטח בית עלמין. ובירושלים המתים אומנם לא יהללו-יה, אבל עצמות אדם למטה חשובות יותר מאשר אנשים מהלכים באמצע, בין שמים לבתי עלמין. אומנם בית הקברות הוא מוסלמי ולא יהודי, ועל רבים מהם עלה הדחפור הנדל"ני, אבל לשוחרי הסביבה זה מהווה עילה טובה, ושומרי עצמות יבשות יהוו גיבוי.