מערכת המשפט והשופטים המכהנים בה נהנים מהגנה מיוחדת של המחוקק סעיף 255 לחוק העונשין תשל"ז 1977 - קובע:
"האומר או כותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו - מאסר שלוש שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו עניין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה".
על-פי הפסיקה, מטרתו של הסעיף להגן על השופט כמוסד (וכן על מערכת המשפט כמוסד) ולא כאדם, ולמען האמת האבחנה בין השניים עלולה להיות קשה ביותר. אם תתפרסם כתבה ביחס לשופט בה נטען שהוא אדם גס המטריד את שכניו, סביר שאיש לא יעמיד את המפרסם בעבירה של זילות בית משפט, אך המפרסם יהיה חשוף לתביעת לשון הרע מצד השופט כפרט. מאידך, מה דין פרסום המייחס לשופט אי-הקשבה, אי-קריאה של חומר הראיות ואי-הבנה בסיסית של התיק? האם פרסום זה תוקף את השופט כאדם או כמוסד?
היועץ המשפטי לממשלה מודע
בהנחיותיו למתח הקיים בין עיקרון חופש הביטוי ושמירת זכות הביקורת, גם החריפה על שופטים ועל החלטות שיפוטיות. בישראל, למיטב ידיעתי, לא נעשה שימוש יתר בהעמדה לדין על-פי סעיף 255 האמור.
לאחר חריצת גזר דינו של יעקב העליון שיחרר סניגורו, רונאל פישר, הודעה לפיה
"הכרעת הדין היא המעשה המגונה היחיד בכל הדבר הזה. הכרעת הדין פסולה ציבורית, כי היא הכרעת דין של 'כיכר העיר', ולא של דיני ראיות או של דין מהותי". מיד הוגשה תלונה ללשכת עורכי הדין נגד עו"ד פישר על-ידי עמותת אומ"ץ וניתן לזקוף גבה ולשאול מה לעמותה זו שעיסוקה טוהר המידות לתלונה ביחס למעשה, מותר או אסור, שאין לו נגיעה לשחיתות.
אין ספק שמדובר בהודעה מעליבה ביותר. עו"ד רונאל פישר לא טען שבית המשפט טעה, או שהעריך לא נכון את חומר הראיות, או שהאמין למי שלא היה מקום להאמין לו. כל אלו טעויות שיפוטיות המתרחשות מדי יום והן חלק מהשיטה, על אף שהתוצאה לאזרח, שהוא צד לדיון, עלולה להיות קשה ביותר.
עו"ד פישר טען (וניתן לפרש את אמירתו בכמה אופנים) שהכרעת הדין של השופט הושפעה מאוד מהתקשורת, או שאיכותה הייתה כשל ידיעה תקשורתית, שאינה קשורה כלל לחומר ראיות. מאחר שאנו מצפים משופט לשפוט כמיטב יכולתו על בסיס ראיות בלבד, הקביעה שכלל לא עשה כך טמונה בה פגיעה קשה בשופט ובמערכת המשפט.
איני מתפלא על הזדעקות דוברת בתי המשפט לגנות ולהוקיע את ההודעה. לו דעתי נשמעה, במקום להגיב תגובה תוקפנית הייתי מציע לדוברת להגיב בנימוס על-ידי הפניית הקורא לפסק הדין והנמקותיו, תוך ציון שהם התשובה הנאותה ביותר להאשמות חסרות בסיס. מערכת המשפט חייבת שלא להיגרר בתגובותיה לדרכי הביטוי הנהוגות בכיכר העיר והיא נכשלת בכך, למרבה הצער, לא אחת.
הטענה לפיה התקשורת הישראלית (ובעצם כל תקשורת) שופטת נאשמים בטרם משפט במנותק מחומר הראיות אין בה, כשלעצמה, צידוק להתקפה על בית המשפט הדן בתיק בו התקשורת כבר חרצה את דינה. העובדה שהמשטרה וכן גם התביעה עושה בעצמה, בתיקים בעלי "נפח תקשורתי" שימוש מניפולטיבי בתקשורת, על-ידי הדלפת מידע בדוי, שגוי, או מוטה, שימוש שמולו עומד הנאשם חסר האמצעים חסר אונים, אף היא אינה צידוק להשתלחות בשופט ובבית המשפט. מותר ורצוי לבקר את בית המשפט רק ביחס לפעולות שלו עצמו, כפי שהן משתקפות מחומר הראיות ומהתייחסותו של השופט לחומר זה.
מאחר שהתעניינות התקשורת וחריצת דין על ידה אינן צריכות למנוע העמדתה לדין של נאשמים היוצרים עניין תקשורתי, ממילא כל שנותר הוא לקוות שבתי המשפט יצליחו להתנתק מהאווירה הציבורית שהוכתבה על-ידי התקשורת ולעתים, כפי שהדבר קורה תכופות בעבירות מין, גם על-ידי ארגונים בעלי עניין. יש בהחלט מקום לדרוש מהשופטים זהירות יתר בתיק תקשורתי ואולי אפילו להנחותם לחפש ראיות מסייעות נוספות בטרם יחליטו להאמין למילה אחת ולא להאמין למילה אחרת בתיקים של "מילה מול מילה".
קראתי את הכרעת הדין במשפטו של יעקב העליון ואיני יודע אם היא נכונה או לא, שכן חומר הראיות לא היה בפניי ואף לא יכולתי להתרשם מהמתלוננות.
דבר אחד ברור - ההכרעה היא הכרעה על בסיס ראיות ולא על בסיס של ידיעות תקשורתיות. מכאן שבין אם ההכרעה נכונה, או שהיא שגויה, השופט, על פני הדברים, חף לחלוטין מהאשמותיו של עו"ד פישר וכל היתר הוא נושא לערעור.
איני נוהג למתוח ביקורת על עמיתיי, אבל עו"ד פישר חטא ללקוחו באמירה מסוג זה. לאחר אמירה כזו עולה הסיכון, שאין להכחישו, שבית המשפט לערעור יראה עצמו מחוייב להגן על כבוד המערכת שנפגע על-ידי הערותיו הבוטות של ב"כ הנאשם כלפי בית המשפט. עו"ד פישר באמת פגע במוסד השפיטה וכעת קיים החשש שמא ההגנה של המערכת על עצמה תהפוך לעניין העיקרי. אני סבור שעו"ד פישר חייב לשקול היטב אם הוא צריך להמשיך ולייצג את הנאשם בערעור בנסיבות שנוצרו.