רבבות העובדים הזרים שמאכלסים כיום את ישראל יצרו למדינה דימוי של שוק-עבדים אחד גדול. מעבידיהם רודים בהם ללא הרף, וגם השלטונות אינם טומנים ידם בצלחת. התעמרותם כלפיהם גובלת בחרפה והתנהגותם אליהם היא בכפפות של ברזל.
כבר בימיה הראשונים של הממשלה החדשה, מיהרה משטרת ההגירה להכריז כי תפעל לגירושם של העובדים הזרים, בתואנה שהם תופסים את מקומות העבודה הפוטנציאליים של ישראלים מחוסרי-עבודה. אלא שבכך רק יורה לעצמה משטרת ההגירה ברגל. אחרי ככלות הכל, שום עובד ישראלי מן השורה אינו מוכן, ומן הסתם גם לא מסוגל, למלא את מקומו של העובד הזר. זה האחרון נקרע, בעל-כורחו, בעבודתו הקשה והמסורה, שבה הוא תומך ומסייע לחולים ונזקקים שאינם יכולים לתפקד ולשרת את עצמם ללא עזרתם. לעובד הישראלי אין הסבלנות, החמלה והמיומנות שיש, למשל, לעמיתו התאילנדי, הפיליפיני או ההודי, הדרושות כל כך לטיפול יומיומי שוטף בסבלו של ישיש, נכה וחולה כרוני. הוא גם אינו מוכן להשלים עם שכר הרעב המוקצב לעובד הזר.
הרימו ידיים למרות המחסור המשווע בידיים עובדות ישראליות לצרכים אנושיים כל כך, לא נרתעים השלטונות מלממש את צווי הגירוש נגד העובדים הזרים. הצרה היא שהגירוש נעשה, משום מה, על גבם של אותם נזקקים וחלכאים, שאינם מסוגלים לתפקד בלעדיהם.
במרבית המקרים נאלצים העובדים הזרים לעבוד בתנאים מחפירים ואנטי-סוציאליים. מגוריהם ספרטניים ותת-אנושיים, דרכוניהם נשללים מהם על-ידי מעבידיהם ונמנעים מהם התנאים המינימליים המגיעים להם. יש ביניהם כאלה שאפילו נקלעים לחרפת-רעב. אלא שבצר להם, אין הם מעזים אפילו לפצות פה, נמנעים מלפנות לעזרת הביטוח הלאומי, בהנחה שממילא לא יזכו לטיפול הרפואי הנדרש, או סתם מחשש שהפנייה רק תעיר את הדב מתרדמתו ותביא, בסופו של דבר, לגירושם מן הארץ. ואם לא די בכל אלה, גם המעביד עצמו נרתע, בדרך כלל, מלהצהיר על קיומו של עובד זר תחת חסותו, ובלבד שלא ייאלץ לשלם עבורו 2.5 אחוזים מן השכר המגיע לו.
שם רע מלבד משטרת ההגירה, הרודפת את העובדים הזרים עד חורמה, גם משרד הפנים, האמור להגן על זכויותיהם הבסיסיות, אינו עושה את מה שהוא אמור לעשות: להיחלץ לעזרתם של העובדים העשוקים, החיים בתת-תנאים של עבדים, ולספק להם את ההגנה והסיוע והנדרשים להם כל כך, שעה שחירותם הבסיסית נשללת ביד גסה ורומסת. הגיעו הדברים לידי כך שרבים מן העובדים הזרים נאלצים לעבוד מסביב לשעון, ללא יום-מנוחה בשבוע, ובמקרים לא מעטים גם מעוכב שכרם, או שנשלל מהם כליל. אחרי ככלות הכל, הם הרי לא באו לכאן כדי לעשות חיים. תכלית בואם אחת ויחידה: לסייע למשפחותיהם שמעבר לים.
ראוי שלא לשכוח את זעקת אותם ימים ארורים, בהם דוכאו היהודים בתפוצות עד עפר בידי מעבידיהם ובידי השלטונות. לישראל של היום אין שום זכות שבעולם, לא חוקית ולא מוסרית, להתנכל בארצה שלה לעובדים הזרים המגיעים אליה כדי למלא אחר צרכיהם של מי שכל כך זקוקים להם. אבל גם את הנעשה אין, משום מה, להשיב. את השם הרע, שכבר הוציאה לעצמה המדינה ביחסה המשפיל לאותם עובדים, היא תתקשה ממילא לתקן.
