"בלי העוזי לא רואים שהוא דרוזי", הוא אחד החרוזים בעזרתם מנסים גורמים שונים לתאר את יחסה של המדינה לעדה הדרוזית בישראל. כוונתם לומר, שהמדינה מתייחסת לדרוזים רק כאשר הם משרתים בצבא, ואילו במערכת האזרחית מתעלמים מהם ואף מפלים אותם לרעה. יום הזיכרון ויום העצמאות שמגיע בעקבותיו הם זמן טוב לבדוק את נכונות טענה זו.
אחד הדברים אותם כדאי ואפשר לבדוק בהקשר זה הוא התקציב שמעבירה הממשלה לרשויות המקומיות. חשוב לציין, שתקציבי הרשויות המקומיות כוללים לא רק שירותים מוניציפאליים כמו איסוף אשפה, אלא גם חלקים ניכרים מתקציבי החינוך, הרווחה והפיתוח. הטבלה שמשמאל מציגה את התקציב הממשלתי לנפש שמועבר לרשויות יהודיות והדרוזיות בשנים האחרונות.
כפי שאפשר לראות, התקציבים ברשויות הדרוזיות גדולים בהרבה (יותר מפי שניים). ממצאים אלה אינם יכולים להעיד על כך שהתמיכה ברשויות הדרוזיות גדולה מדי, שכן, מצבן החברתי כלכלי של הרשויות הדרוזיות בישראל פחות טוב, ולכן הן זכאיות לתמיכה גדולה יותר. אולם, אם נזכור שמימון תקציבי הממשלה מגיע ממיסים, ושאת המיסים משלמות השכבות העשירות יותר (שכוללות, בעיקר, יהודים), אפשר לקבוע במידה רבה מאד של סבירות, שמדינת ישראל "לוקחת כסף מהיהודים ומעבירה אותו לדרוזים".
טענה נוספת שעולה לפעמים נוגעת לגודל השטח שמוקצה לדרוזים. כדי לבדוק טענה זו, נשווה את מספר המטרים המרובעים לנפש שמיועדים למגורים במגזרים היהודי והדרוזי. בעוד ליהודים מוקצים 90 מ"ר לנפש למגורים, לדרוזים מוקצים 104 מטרים רבועים. כפי שניתן לראות, כמות המ"ר לנפש למגורים במגזר הדרוזי גדולה מזו של המגזר היהודי.
כנגד ההשוואה הנ"ל ניתן לטעון שהשטחים שמשפיעים על איכות החיים של התושבים אינם רק אלה המיועדים למגורים, אלא גם שטחים שמיועדים לשימושים ציבוריים כמו חינוך, תרבות, מסחר וכד'. גם בהשוואת מספר המטרים המרובעים לנפש המיועדים למגורים וגם לשימושים ציבוריים אחרים – 104 מ"ר ליהודי ו-119 מ"ר לדרוזי, ניתן לראות כי במגזר הדרוזי מספר המ"ר לנפש גדול יותר.
המסקנה הראשונה העולה מהדברים הנ"ל היא שגם רואי השחורות שבינינו ייאלצו להודות, שבכל הקשור להקצאת משאבים המדינה מזהה את הדרוזים גם כשאין להם עוזים (וגם לא M-16 או גליל). מסקנה נוספת, לא פחות חשובה, היא שאחרי 61 שנות מדינה, הגיע הזמן שלא נקבל כל כך בקלות כל טענה על אפלייה, קיפוח, אטימות וחוסר סובלנות. ולפני שאנחנו שוקעים בהתלהבות רבה כל כך ברגשי אשמה, נבדוק את הנתונים עצמם. אולי המצב לא כל כך נורא כמו שמשום מה חלקנו אוהבים לחשוב.
