בימים אלו ימלאו מאה ימי חסד לנשיאותו של ברק אובמה. במהלך שלושת החדשים האחרונים הוא ניסה לגבש את מדיניותו בסוגיות החשובות, ובראשן סוגיית הכלכלה, המתבטאת באבטלה הגוברת, הירידה בהשקעות, מחנק האשראי והסכנה שטרם חלפה, כי בנקים וחברות גדולות באמריקה ייפלו כמו שורת אבני דומינו. כל העולם יודע שנפילה כזו לא תיעצר בארה"ב, ושגליה יגיעו כמעט לכל מקום בעולם, ולכן הכל בוחנים את תנאי הכלכלה בארה"ב בציפייה דרוכה.
מצב זה, שבו הנמר האמריקני מרוכז בבעיותיו הוא, מוציא מתוך המחילות את שונאיה המסורתיים של ארה"ב. הם חשים עתה בטוחים מפני זעמה של וושינגטון, הן משום שהנשיא החדש הביא עמו סגנון חדש - נכון יותר: חלש - והוא מעוניין להידבר עימם, הן משום שארה"ב שקועה עד צוואר בעירק ובאפגניסטן ולא תשיש לפתוח חזית נוספת, והן משום שהמצב הכלכלי המעיק ממילא אינו מאפשר לנשיא לצאת להרפתקה חדשה.
כך, ראינו בשבועות האחרונים את מחמוד אחמדינג'אד, נשיא אירן, משיב לנאום הפיוס של אובמה באנקרה ב"תחילה על ארה"ב לשנות את מדיניותה, ואחר כך נשקול אם לדבר עימה". כלומר, הדיקטטור האירני מציב תנאים לדיבור עם ארה"ב, ומבקש לראות בכיסו את הרווחים עוד לפני שהוא משקיע את הקרן. בימי בוש הוא לא היה מעז לדבר כך, אבל אובמה נראה ונשמע אחרת - הרבה פחות נחרץ, הרבה פחות החלטי, כמו טירון המנסה לפקד על אוגדה משוריינת.
קוריאה הצפונית מצפצפת על העולם גם איימן אלזואהירי, סגנו המצרי של אוסמה בן-לאדן, יצא בהכרזה שאובמה אינו שונה מבוש, וכי שניהם אינם אלא פניה השונות של אותה בעיה: אמריקה הכופרת, המנסה להשליט על כל העולם את ערכי המערב הרקובים, את הגלובליזציה הכלכלית ההרסנית ואת ההגמוניה הפוליטית והתרבותית של "הצלבנים" הפועלים בשירות הציונים.
אלזואהירי יכול להיות די מרוצה מעצמו, שכן בשבועות האחרונים זכו בעלי בריתו, אנשי הטליבאן של פקיסטן, בניצחונות מרשימים במלחמתם נגד כוחות ממשלת פקיסטן, והם מתקדמים אל הבירה איסלאמאבאד ומתכוננים לכבשה. כך תיפול לידיהם מדינה נוספת, לאחר שאת רוב שטחה של אפגניסטן השכנה הם כבר כבשו, על אפם ועל חמתם של כוחות ארה"ב ונאט"ו, המנסים לסייע לממשלה המקומית להחיל את ריבונותה על שטח המדינה.
הבעיה בפקיסטן חמורה אף יותר: שם לכאורה יש ממשלה, צבא ומדינה, שאותם על ארה"ב לקחת בחשבון בפעולות שהיא החלה לנקוט נגד הטליבאן לפני מספר חודשים. אלא שהממשלה המקומית נתקלת בקשיים הולכים וגוברים להשליט את מרותה על 180 מיליון התושבים הנחלקים למספר קבוצות אתניות ולמאות שבטים, אשר לרבים מהם מיליציות חמושות, בחלקן אף בנשק כבד, כולל תותחים. במשך השנים היו המיליציות היריבות הללו רגועות ולא פעלו נגד כוחות הממשלה. לאחרונה גובר החשש כי הממשלה תקרוס, וכי כל שבט וכל מיליציה שבטית ייאלצו להגן על עצמם ולחזק את מעמדם.
פני הקרקע בפקיסטן דומים לאלו שבאפגניסטן: הרים גבוהים, גאיות עמוקים, דרכים משובשות והיעדר תשתית תחבורתית ראויה. מצב זה אינו מאפשר לכוחות צבאיים גדולים דוגמת דיביזיות משוריינות לנוע בשטח, וצבא חייב להתבסס על כוחות קומנדו הנעים באמצעות מסוקים ורכבי שטח קלים. השטח מקנה יתרון גדול לכוח המגן, שבאפשרותו להתבצר בנקיקי סלעים, במערות ובהרים, ומהם להילחם מלחמת גרילה שקשה מאוד להתמודד נגדה. כך נכשלו הסובייטים באפגניסטן וכך נכשלים האמריקנים והאירופים במדינה זו. לחימה בפקיסטן לא תהיה קלה יותר.
בעיה נוספת בפקיסטן היא הנשק הגרעיני. יש חשש שאם תקרוס הממשלה, ייפול נשק זה בידי מורדים - טליבאן, מיליציות מקומיות או קואליציה כלשהי של כולם או של חלקם. די במחשבה שבן-לאדן, המסתתר ככל הנראה בשטח פקיסטן, יוכל לשים יד על נשק גרעיני, כדי להעביר צמרמורת בגבם של רבים. על-פי השמועה, כוח אמריקני מיוחד פועל כדי להוציא מפקיסטן את אמצעי הלחימה הגרעיניים במקרה של חשש ליציבות השלטון שם. צריך רק לקוות, שאכן שמועה זו מבוססת ושהכוח יצליח לעמוד במשימתו.
גם קוריאה הצפונית גורמת לאובמה כאב ראש לא קטן. בשבועות האחרונים התרחשה סדרת אירועים, המסמנת נסיגה מכל מה שהצליח הנשיא בוש להשיג מול מדינה סוררת זו. סדרה זו החלה בהודעה פומבית על ניסוי קרוב בטיל בליסטי חדש. העולם - ויפן השכנה בראשו - ניסה להניא את קוריאה הצפונית מביצוע הניסוי, אך זו נותרה בשלה. מועצת הביטחון גם היא קיבלה החלטה נגד הניסוי, אך ללא הועיל. הטיל שוגר, עבר מעל יפן ונפל באוקיאנוס השקט. לא ברור אם מבחינה טכנית הניסוי היה מוצלח, אבל מבחינה בינלאומית הוא היה הצלחה גדולה: קוריאה הצפונית הוכיחה קבל עם ועולם, שהיא עצמאית בהחלטותיה וחופשייה לפתח ולשגר כל טיל שעולה בדעתה, גם אם הוא מגיע לארה"ב.
בשלב השני סילקה המדינה הסוררת את משקיפי האו"ם, שפיקחו על הכור הגרעיני המעשיר אורניום ביונגביון, והסירה את המצלמות ואת ציוד המעקב האחר, שהתקין האו"ם כדי לעקוב אחר הפעילות בכור. גם מעשה זה היה מנוגד להחלטות ברורות של מועצת הביטחון. בשלב השלישי חידשה קוריאה הצפונית את הפעילות בכור ובמתקן נוסף שבו היא מפרידה פלוטוניום, וכל הפעילות הזו עתידה להכניס אותה למועדון האקסקלוסיבי של המדינות בעלות נשק גרעיני.
כל ההתפתחויות הללו התרחשו בשלושת החודשים האחרונים, ולכן אין מנוס מן ההנחה, שהתנהגות מחוצפת זו של קוריאה הצפונית נובעת מן החולשה שמקרינה ארה"ב מאז התיישב אובמה על כס הנשיאות.
חיזבאללה מתנחל, הנוצרים בורחים הרוחות הנושבות מוושינגטון מעלות את סף הדאגה במדינות המזרח התיכון. העולם הערבי חושש כי הרכרוכיות והעמימות של ימי אובמה, אשר החליפו את הנחישות והבהירות של ימי בוש, יגרמו להגברת המעורבות האירנית בענייני האזור, שכן מתרבים הסימנים כי אירן החליטה לשים קץ למשטרים הערבים "החילוניים" שאינם סרים למשמעתה.
שלטונות מצרים מודאגים מאוד מחדירת חיזבאללה לשטח המדינה, מהצלחתו להפעיל בתוכה מספר חוליות ולתכנן פעולות חבלה וטרור נגד תיירים ומרכזי שלטון. המאבק המילולי והקללות ההדדיות בין חיזבאללה ומצרים מבטאים את עוצמת המתח השורר בין שני הצדדים, במיוחד לאור סיומה הקרב של תקופת מובארק, היושב על כסאו כבר יותר מ-27 שנים, ועדיין לא ברור אם יצליח להורישו לבנו גמאל. המדינה אינה מורגלת בחילופי שלטון: במהלך 57 השנים מאז הפיכת הקצינים היו רק שלושה אירועים כאלה: עלייתו לשלטון של גמאל עבד אלנאצר, עלייתו של אנוור אלסאדאת ועלייתו של חוסני מובארק, ולא התגבשה מסורת חברתית ופוליטית הקשורה לאירוע רב-חשיבות כזה. מכאן נובעת הרגישות הגדולה של השלטון המצרי לנוכח ניסיון חיזבאללה לערער את היציבות במצרים דווקא בתקופה זו.
גם בלבנון המצב לא ברור. המדינה עומדת בפני בחירות כלליות, וכל העולם הערבי דרוך לראות אם יצליח חיזבאללה להכניס לפרלמנט את תומכיו ובעלי בריתו, או שמא כוחו בזירה הפוליטית ייחלש. רק אז יתברר אם העם בלבנון מסכים עם תהליך השתלטותה של אירן על המדינה ומשלים עמו, או בוחר בדרך עצמאית, ערבית או לבנונית. אלא שהבעיה אינה רק פוליטית, שכן רבים חוששים כי אם חיזבאללה לא יצליח להשתלט על המערכת הפוליטית דרך הקלפי, הוא יעשה זאת באמצעות הנשק. כוחו הצבאי של חיזבאללה רק גדל והולך, בזכות המשך הייבוא של נשק ותחמושת דרך כל מעבר אפשרי: מסוריה - דרך מעברי הגבול היבשתיים הרשמיים, ומאירן - דרך נמלי האוויר והים. זרימת הנשק האירני לסוגיו מתבצעת לאור היום ובאופן מסודר, ללא כל מגבלה.
כוחות יוניפיל אינם מעזים להתמודד עם ייבוא הנשק, ותהליך הכנת המערכים הקרקעיים של חיזבאללה בכל שטח דרום לבנון נמשך גם הוא ללא הפרעה. בונקרים ללחימה, לתנועת לוחמים, לשיגור טילים ולאחסנת אמצעי לחימה, נחפרים בכל כפרי הדרום באין מפריע וללא פיקוח. לארגון יש תשתית קשר מאובטחת, הפועלת באמצעות רשת סיבים אופטיים ותחנות קצה מוצפנות. תשתית תקשורתית זו הופכת את פעילותו לחסינה כמעט לחלוטין מפני חשיפה באמצעות האזנה. לאחרונה פרסם חיזבאללה ידיעה כי חשף שלוש חוליות ריגול ישראליות. ישראל - כדרכה, אינה מגיבה. צבא לבנון וכוחות הממשלה האחרים אינם נוקפים אצבע לעצירת התחזקותו של חיזבאללה, הם חוששים מהארגון, מתעוזתו ומהתעצמותו.
השיעים, שכיסיהם מלאים פטרודולרים אירניים, רוכשים נדל"ן בעיקר באזורים נוצריים. כאשר שיעי מצליח לרכוש בית בשכונה נוצרית, העניין מתפרסם ברבים, מחירי הבתים האחרים צונחים, ובעליהם ממהרים להתפטר מן הנכסים כל עוד הם יכולים לקבל עבורם מחיר סביר. כך משתלט חיזבאללה על עוד ועוד שטח, והנוצרים בלבנון חשים שטבעת החנק השיעית הולכת ומתהדקת סביב צווארם. הילודה בקרב הנוצרים בלבנון נמוכה ושיעור ההגירה בקרבם גבוה, בעוד שבקרב השיעים הילודה גבוהה וההגירה נמוכה. מרבית המשפחות השיעיות הן ביגמיות או פוליגמיות, כלומר - לבעל יש שתי נשים או יותר, וכך יש ביניהן לא מעט עם עשרות ילדים. כיום מהווה העדה השיעית בלבנון יותר ממחצית האוכלוסיה, וקצב הגידול שלה גבוה בהרבה מזה של העדות האחרות. לכן הרושם הוא שחיזבאללה כלל אינו זקוק לרוב בפרלמנט, שכן במוקדם או במאוחר המדינה ממילא תהיה של השיעים.
הברירה העומדת בפני הנוצרים, ובפני כל האחרים שאינם רוצים לחיות תחת שלטון האיאתוללה נסראללה, היא בין כניעה להשתלטות השיעית לבין היפרדות והקמת לבנון נפרדת לאוכלוסיה הנוצרית. ככל שישתהה אירוע ההיפרדות, כך יילך ויקטן השטח שיהיה תחת שלטון המדינה הנוצרית, שכן כאמור - רכישת הקרקעות על-ידי חיזבאללה היא תהליך מואץ. אלא שהנוצרים מפולגים ביניהם: יש ביניהם כאלה, דוגמת מישל עאון, שהחליטו להמר על הסוס השיעי ולהתמסר לנסראללה לחלוטין. להערכתם, במצב הבינלאומי הנוכחי, שבו אמריקה עסוקה בבעיות אחרות, אירופה שוקעת בתוך הביצה האיסלאמית, ישראל מלקקת את פצעי מלחמות 2006 ו-2009 ואירן דוהרת קדימה, אין לנוצרים בלבנון מי שיעמוד לצידם ויושיע אותם מן ההשתלטות האירנית, ועל כן מוטב להם להיכנס לחיק השיעי בהסכמה ולא להיטרף על-ידי השיעים בעל כורחם.
מנהיגים ופוליטיקאים נוצרים אחרים, שטרם איבדו את התקווה - נרדפים, מאוימים וחוששים מחיסול. חלקם נצורים במלונות מאובטחים בביירות, וחלקם מסתתרים מחוץ למדינה וחוששים להגיע אליה, ביודעם כי חיזבאללה מפקח על נמלי התעופה ויודע מי מגיע ומתי, גם אם הם עושים זאת בחשאי. כך קרה לג'ובראן תוויני, חבר פרלמנט ועורך העיתון "אלנהאר", ששב בחשאי ללבנון ושלוש שעות אחר כך חוסל באמצעות מכונית תופת שמפעיליה ידעו בדיוק היכן הוא נמצא ולאן הוא נוסע.
המזרח התיכון על-פי קלינטון ברשות הפלשתינית המצב לא יותר טוב. אירן שולטת למעשה ברצועת עזה, וממשלת חמאס אינה ששה להיענות ללחץ המצרי ולוותר על שליטתה ברצועה. הם אינם מתרשמים מן העובדה שכספי הסיוע לשיקום עזה שהבטיח העולם ממתינים לאיחודה מחדש של הזירה הפוליטית הפלשתינית. שהרי עזה ההרוסה משרתת את מטרותיהם טוב יותר מעזה הבנויה. הם חשים ברכרוכיות האמריקנית גם בעניינם: הם קוראים היטב את הדיווחים כי ממשל האמריקני ביקש מן הקונגרס להעביר "שינויים קלים" בחוק, שיאפשרו להמשיך לסייע לרשות הפלשתינית, גם אם חמאס ייטול חלק בממשלתה. למרות שבכירים אמריקנים הדגישו כי אין פירוש הדבר שארה"ב מתכוונת להכיר בחמאס - שאותו היא מגדירה ארגון טרור - או לסייע לו, מנהיגי חמאס אינם מתייחסים לכך ברצינות. למרות זה שכדי לקבל סיוע, מחייב החוק האמריקני את הרשות הפלשתינית לעמוד בשלושה תנאים: להכיר בישראל, להתנער מהאלימות ולקבל את ההסכמים שנחתמו - יודעים מנהיגי חמאס שהנשיא הרכרוכי של ארה"ב לא יעשה נגדם דבר.
במצב זה, שבו חמאס זוכה לרוח גבית חזקה מאירן, אין גם שום סיכוי ששיחות הפיוס עם אבו-מאזן יניבו פרי כלשהו. חמאס רואה בו שליט בלתי לגיטימי, כי כבר לפני שלושה חודשים הסתיימה תקופת נשיאותו החוקית, ובעיניהם ללא תהליך מסודר של בחירות הוא אינו נשיא. יתר על כן: על-פי חוקי היסוד הפלשתינים, מי שאמור להחליף את הנשיא בהיעדר נשיא מכהן הוא יו"ר הפרלמנט, שהוא איש חמאס, וזה לא קורה.
מנהיגי חמאס מודעים היטב למצבו הפוליטי הירוד של אש"ף, לחוסר האונים של מוסדותיו, לחולשת ארגוני הביטחון שלו ולשחיקת הלגיטימיות שלו ברחובות ערי יהודה ושומרון. בראייתם, די להם אם ימתינו בסבלנות, וכך או אחרת ערי הגדה המערבית ייפלו לידיהם, בפרט אם צה"ל ייצא מהן ומסביבותיהן. תחושתם זו גם מונעת השגת הסכם עם בינם לבין הרשות, שכן הסכם כזה יזרים כוח לרשות הכושלת והמושחתת.
בעירק המצב מתקדם לכיוון הבלתי רצוי מבחינת ארה"ב, שכן הממשלה העירקית, זו שחיה על חשבון האמריקנים ונושמת דרכם, משתפת את האירנים יותר ויותר בשיקוליה. לאחרונה ראינו ביקורים של פוליטיקאים אירנים בעירק, ועירקים באירן, ואלה ממחישים לכל את העובדה, שממשלת עירק הבינה כי ללא הסכמה לשיתוף אירן בניהול ענייני הפנים של עירק, לא יהיה שקט בארץ הנהריים. העניין אינו פשוט, כי בתוך עירק, ובעיקר בקרב גורמים סוניים - אלקאעדה ותומכי סדאם - ההתנגדות למעורבות האירנית בעירק היא נחרצת, ובשבוע שעבר ביצעו גורמים אלה סדרת מעשי חבלה גדולים, שכוּונוּ נגד תיירים אירנים ומסגדים שיעיים. אין להסיק מכך שהם פרו-אמריקנים, להיפך: הם מתנגדים לממשלת הבובות בעלת הרוב השיעי שקמה בחסות הרובים האמריקניים, אבל הם מתנגדים גם לאירן. אובמה לא יודע מה לעשות איתם: אם יפעל נגדם, הוא יחזק את הממשלה ההולכת ושוקעת בחיק האירני, ואם יחזק אותם, הוא יפגע בממשלה שהאמריקנים מימנו, חימשו ואימנו.
עבדאללה השני מלך ירדן מוצא את עצמו בין הפטיש העירקי-אירני המאיים עליו ממזרח, ובין הסדן הפלשתיני-אירני המאיים על ממלכתו ממערב. בצר לו הוא רץ לוושינגטון לשטוח את מצוקותיו בפני הנשיא. לשיטתו, הפיתרון להרגעת הבעיות המזרח תיכוניות הוא הקרבת ישראל והחלשת המדינה הציונית בסיסמאות השלום, שאיש במזרח התיכון אינו מאמין בהן באמת.
העולם הערבי מאזין היטב להכרזות האמריקניות. לפני מספר ימים הכריזה הילרי קלינטון, שרת החוץ בממשל אובמה, שישראל אינה יכולה לצפות לסיוע עולמי (משמע - אמריקני) בנושא האירני, ללא התקדמות בעניין הפלשתיני. שוב, התבונה האמריקנית מתמקדת בחיפוש המטבע תחת הפנס, כי מכל מדינות המזרח התיכון, המדינה היחידה שמתייחסת ברצינות לוושינגטון היא ישראל. האם קלינטון באמת סבורה שהמפתח לפתרון כל בעיות העולם הערבי, ואולי גם זה האיסלאמי, טמון בישראל, וכי אם זו רק תוותר על ירושלים, על יהודה ושומרון, על הגולן ועל סירובה להשיב רק כמה מיליונים של פליטים פלשתינים - ייעלמו כל בעיות העולם הערבי והאיסלאמי כלא היו? האם אינה מבינה כי גם אם תתנדב ישראל להיעלם כליל מהמפה, ייוותרו בעיות העולם הערבי והאיסלאמי ואף יחמירו, לנוכח דמותה החדשה של וושינגטון כנמר של נייר שאינו מעורר התייחסות רצינות?
