במהלך יום העצמאות צפיתי, מעת לעת, בתוכניות המשמימות בטלוויזיה על שלל ערוציה ובעיקר חשבתי על כך ששנים כבר לא רואים ובעיקר לא מראים שמחה אמיתית ביום העצמאות. הרבה מנגלים - כן, זיקוקים - כן, חידונים ומסדרים - כן ואפילו לחיצות ידיים של חשובים. אך שמחה היוצאת מן הלב ונכנסת ללב - יוק. כיוון שכך, החלטתי לשתף את הקוראים בשמחה ששותפתי בה, שמחה שמציגה את סיפורו הגדול של העם היהודי.
זה מתחיל ב"מצעד החיים" בו משתתפים, מדי שנה, אלפי בני נוער יהודים מכל רחבי העולם, אינו עוסק רק בשואה הנוראה שנפלה על עמנו, אלא גם בתקומת עם ישראל במולדתו ההיסטורית. אודים מוצלים מאש שהקימו מדינה לתפארת. מדינה עם העקרונות המוסריים שאין יותר מוסרית ממנה בעולם, מדינה חזקה שאין צבא טוב מצה"ל בעולם, מדינה חקלאית עם חקלאות שאין טובה ממנה בעולם, מדינה עם טכנולוגית על שאין מתקדמת ממנה בעולם. בקיצור מדינה שאין טובה ממנה בעולם.
מעבר זה, משואה לתקומה הוא תמציתו של המפעל המופלא הנפתח בשבוע של סיורים מודרכים במחנות ההשמדה והריכוז בפולין ומסתיים בשבוע של התערות בחברה הישראלית וביקור באתרים מרכזיים, המציגים את ריבונו תינו ועברנו ההיסטורי. במרכז השבוע בפולין הצעדה מאושוויץ לבירקנאו וגולת הכותרת של השבוע הישראלי היא חגיגת עצמאות יוצאת דופן במוצאי החג באתר השריון בלטרון.
ליוויתי את בני הנוער הצועדים דוממים, מזילים דמעות וחובקים זה את זה לניחומים שאינם על אדמתה ספוגת הדם של פולין וראיתי אותם במוצאי החג בלטרון באקסטזה של שמחה שלא ראיתי כבר שנים רבות.
אלפי צעירים יהודים ממדינות שונות בעולם נקבצו, באו להם, לאמפיתיאטרון שבלטרון ובמשך שלוש שעות כמעט, רקדו שרו, קפצו והתלהבו. לרגעים ספורים נזכרתי בחגיגות העצמאות שלפני שנים, בהיותי תלמיד שנדד בין בימות הרקדה שהיו פזורות לאורכו של רחוב דיזנגוף בתל אביב, לימים שלפני מסחור החגיגות, לפני הניכור והריחוק בין האזרחים לאמנים. לפני שכל בימה גודרה במחסומים ובגדרות פן חלילה ירקוד הקהל. לימים שלפני שהרסו את השמחה הספונטנית וניסו לארגנה בלי הצלחה.
אלפי הצעירים היהודים, אלו שהיו שבורים ורצוצים בפולין הפכו פתאום לגייזר של שמחה. על הבמה הופעות שונות שכולן, בלי יוצא מן הכלל, מביאות את הקהל לשיר ולרקוד יחד עם המופיעים. מן כלים שלובים זה בזה. השיא, כמדי שנה, להקת "אוף שימחס" וישי לפידות. הקהל רוקד ורוקע, מקפץ ומפזז, שר ומוחא כפיים בהתלהבות אין קץ, בשמחה ללא גבול. מחסומי השפה בין דוברי הספרדית לדוברי האנגלית נופלים מיד. גם עם אלו הצרפתים. כולם דוברים שפה אחת - שפת הריקוד והשמחה. בראותי אותם בלטרון ובזוכרי נערות ונערים אלו בפולין אני מבין את משמעות שלוש מילים שהצעירים חוזרים וצועקים תוך כדי האירוע: "עם ישראל חי".
