"אנו מגשימים את חזונו של בשארה"
|
|
דוברת נוספת בפאנל הייתה עו"ד טליה ששון, אשר שמה הפך לשם נרדף לדוח ההתנחלויות. ששון אשר הייתה בעבר עובדת מדינה, אשר הייתה מנועה להביע את עמדתה, אמרה עכשיו דברים נחרצים מכל נחרצים: היא מתריעה שאם לא יקוים פתרון שתי המדינות לשני עמים בהקדם, ישראל צפויה לשורה ארוכה של סכנות קיומיות: טרור, מלחמה עם סוריה, אינתיפדה, התחזקות של אירן, חזבללה חמאס. אך הגרוע מכל לשיטתה הוא נקודת האל חזור אשר אנו מתקרבים אליה בצעדים מפחידים: יבוא יום ופתרון שתי המדינות לא יהא ישים, היוזמה הסעודית תמשך. ששון מצרה על הממשלה הנוכחית אשר מצאה פתרון של "לא לבלוע ולא להקיא", ואשר מחד מעמיקה את ההתנחלויות ואת הכיבוש, ומאידך, אינה מספחת כדין את השטחים ואינה מחילה את החוק הישראלי על תושבי השטחים. "אנו ברכבת האשליות למדינה דו לאומית, אנו בעצמנו מגשימים את חזון עזמי בשארה". היא אינה מרימה ידיים לנוכח טענות ה'אין פרנטר', שכן לשיטתה ניתן לפנות התנחלויות ולהשאיר את הצבא בגדה, בכדי שיקיים את משימות הביטחון השוטפות, ויצא רק עם הסדר. "לישראל יש תרומה אדירה למצב האין פרטנר", טוענת ששון, למשל על-ידי הצבת מחסומים בכל רחבי הגדה אשר משתקים את הכלכלה הפלשתינית. "לא במקל ולא במטוסים נשנה את תפיסתם של תושבי השטחים כלפנו, אלא בשיפור חייהם באופן משמעותי". לשיטתה זה עלול להביא להתמתנות החמאס או להתקוממות כנגד החמאס. היא גם קוראת למשא-ומתן ישיר עם סוריה, בחסות אמריקנית. "אנו יכולים למנוע את המלחמה הבאה", אשר לשיטת ששון "היא בפתח, היא לא התאיידה, ואם תהא מלחמה עם סוריה, אין בית ישראלי שלא יהא מאוים". היא קוראת לאחד את כל המשאים ומתנים תחת מטרית היוזמה הסעודית, ולשכוח מקלישאות כגון "שלום תמורת שלום" "אשר מתאימות לבויעדם". "אנו צריכים לעשות הכל בכדי למנוע את המלחמה הבאה".
|
"שאובמה יציל אותנו מעצמנו"
|
|
|
ד"ר רון פונדק [צילום: ערוץ 1]
|
|
|
|
הדרך שלנו היא להוציא את השטיח הפרסי מתחת לרגליים של האיום האיראני. הם טוענים כי הם מדברים בשם הפלשתינאים, אם נגיע איתם להסכם, נוציא את העוקץ מן התירוץ שלהם להטיל עלינו פצצה. אם נגיע להסכם עם הפלשתינאים, וישום התהליך של יוזמת הליגה הערבית, איראן עשויה לשוב להיות אותה בת ברית של ישראל, כמו בשנות החמישים כאשר ישראל הייתה בברית עם אתיופיה, תורכיה ואיראן. איראן היא לא אויב של ישראל. אנו מציתים את הסיטואציה הזו. | |
|
|
|
דיבורים על חסות אמריקנית נשמעו גם מטעם ד"ר רון פונדק, היסטוריון ופעיל שלום ותיק, אשר הזכיר נשכחות, כיצד בשנים 1996 – 1993 פרחה הכלכלה הישראלית, ורבו בה המשקיעים "גם מיפן" (מה שמעיד שמצבנו היה טוב), וזאת בשל תהליך השלום. פונדק מתריע מפני העמקת שליטת ישראל בשטחים, כך שתקום מדינה אחת לשני עמים שבה היהודים יהיו מיעוט שיבלע בקרב הרוב הפלשתיני. עם זאת, הוא רואה במקדמת ראג'ר שנתניהו העניק לאובמה, לקראת שיחותיהם, תקווה לפרגמטיות של נתניהו (בסגנון "הנה הבגין החדש של ישראל"). פונדק מרעיף שבחים על הקונטקסט הפאן-ערבי של פתרון הסכסוך: הוא משוכנע שפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני יוביל לאיחוד מדינות ערב המתונות סביב ישראל כנגד אירן. הוא מפריך את החששות ולפיהן היוזמה הסעודית תוביל, כביכול, להצפת ישראל במליוני פליטים ומציע לכולם, "גם לשרים", לקרוא היטב את היוזמה אשר מדברת על "פתרון מוסכם על הכל" ואשר מעניקה לישראל זכות וטו על הפתרון המוסכם המתוכנן לבעיית הפליטים. "באשר לאירן", הוא אומר, "אני עומד לאמר דברי כפירה". הוא ממשיך ונואם ומזים את תפיסת האיום האירני: "אני חושב שאנו נוהגים בנושא האירני, בדרך מוטעית, שגויה, אשר פוגעת בישראלים יותר מכל. האיום האירני הוא לא על ישראל. הפצצה שהם מייצרים לא נועדה להיות מוטלת על ישראל. אולי בסופו של יום הם יטילו, עקב הצתה מצדנו. אירן רואה עצמה כמעצמה אזורית, אשר אחת מן הדרכים שלה להפוך למה שהיא חושבת שהיא צריכה להיות באזור, קרי מדינה שוות כוח להודו, פקיסטן וישראל, היא דרך יצור פצצה. האיום על כל אחת ממדינות המזה"ת, הינו גדול כמו האיום על ישראל. הדרך שלנו היא להוציא את השטיח הפרסי מתחת לרגליים של האיום האירני. הם טוענים כי הם מדברים בשם הפלשתינים, אם נגיע איתם להסכם, נוציא את העוקץ מן התירוץ שלהם להטיל עלינו פצצה. אם נגיע להסכם עם הפלשתינים, וישום התהליך של יוזמת הליגה הערבית, אירן עשויה לשוב להיות אותה בת ברית של ישראל, כמו בשנות החמישים כאשר ישראל הייתה בברית עם אתיופיה, טורקיה ואירן. אירן היא לא אויב של ישראל. אנו מציתים את הסיטואציה הזו. אינני אומר שאחמדינג'אד אינו כלב נקלה, כי הוא כן, לא ניתן לנפנף את אמירותיו, לא ניתן לבטלן. אם נאיים ולא נוכל לפרוע את שטר האיום שלנו, יאמרו לנו 'מה אתם שווים', ואני לא רוצה להגיע למצב הזה. עלינו לייצר מערכת של פתרונות לאיום האירני, שהאמריקנים יתמכו בה". הוא גם מזים את תפיסת ה'אין פרנטר' ומציין כי הוא עומד בראש ארגון אשר מאגד כ-60 ארגוני שלום ישראלים, ועוד כ-40 ארגוני שלום פלשתינים ("שאינם כל הארגונים"). הוא חושב שהטעות של אוסלו הייתה שזה לא היה הסכם קבע, אלא הסכם זמני אשר בו בכל שלב אמורים היו הצדדים לדון "על השלב הבא", מה שיצר ויכוחים ומריבות בסיומו של כל שלב. "אם פתרון שתי המדינות יעלם, כולנו נעלם".
|
"כל שנה זה עולה לנו יותר"
|
|
|
מאיר שטרית [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
הסעודים ומדינות ערב המתונות מבינים שאם איראן מחזיקה בנשק גרעיני, האיום עליהן חריף יותר. אתם חושבים שישראל צריכה לתקוף את איראן? אני מתנגד לכך בכל תוקף. זו מגלומניה. אנו צריכים לטפל בבעיה. ארצות הברית והעולם הגדול צריכים לטפל באיום. כל מדינות ערב המתונות מבינות כי האיום האיראני עליהן גדול יותר, זה מיטוט של המשטר שלהן. הדרך שלהן לבודד את איראן, זה לכרות שלום עם ישראל, ואז איראן תהא מבודדת. וזו הסיבה שהם באו עם היוזמה. | |
|
|
|
המושב הבא הוא של חברי כנסת (וזאת להבדיל מן המושב הקודם, מושב חוץ פרלמנטרי של פעילי שלום). מאיר שטרית, הליכודניק היחיד אשר תמך בעבר בפתרון שתי המדינות ובפירוק ההתנחלויות מציין כי אם היינו נסוגים מן השטחים לפני שלושים שנה, היינו מקבלים הסכם שלום במחיר מציאה, אולם מנגד, מה שנוכל לקבל היום לא נוכל לקבל בעוד עשר ועשרים שנה. הוא מזכיר לנו נשכחות: "מי היה מסכים לקבל היום את הסכם לונדון", וזאת בכדי ללמדנו, כי לו היינו נעתרים לאחת מיוזמות השלום בעבר, היינו משלמים מחיר הרבה יותר נמוך. שטרית מונה את שמם של כל ראשי הממשלות שניסו, לרבות ברק ש"הלך הכי רחוק" (מה שזיכה אותו בקריאות "לא נכון" מן הקהל). הוא מסביר את הכשלונות של פרס, רבין, שרון, ברק, נתניהו, אולמרט בתהליכי השלום השונים בכך ש"לא הייתה לכך חסות בינלאומית", ועל כן "הגעה לשלום תיעשה דווקא על בסיס היוזמה הסעודית" (מחיאות כפיים מן הקהל). "אני לא מאמין בתיווך האמריקני ולא באירופאי, זו בעייה ישראלית ערבית, אנו צריכים לדבר עם הערבים אחרת, בשפה ערבית, לפי הטמפרמנט שלהם, האופי שלהם, עם כבוד לצד השני, ואז אולי נוכל לקבל את התוצאה שאנו רוצים. אנו לא מדברים עם הערבים בשפה מכבדת. לא מדברים איתם בשפה נכונה, אנו צריכים להפסיק להסתובב סביב עצמנו ולהחליט מה אנחנו רוצים. הסעודים באו עם יוזמה שלהם, אני מטיף בשנים האחרונות מעל כל במה אפשרית לקבל את היוזמה הסעודית. לצערי איש לא זז, המסלול תמיד אמריקה, שתי מדינות, זה לא מוביל לשום מקום. הסעודים לא התעוררו ונהיו ציונים: הסעודים ומדינות ערב המתונות מבינים שאם אירן מחזיקה בנשק גרעיני, האיום עליהן חריף יותר. אתם חושבים שישראל צריכה לתקוף את אירן? אני מתנגד לכך בכל תוקף. זו מגלומניה. אנו צריכים לטפל בבעיה. ארצות הברית והעולם הגדול צריכים לטפל באיום. כל מדינות ערב המתונות מבינות כי האיום האירני עליהן גדול יותר, זה מיטוט של המשטר שלהן. הדרך שלהן לבודד את אירן, זה לכרות שלום עם ישראל, ואז אירן תהא מבודדת. וזו הסיבה שהם באו עם היוזמה. מי שקרא את היוזמה מבין שיש לה בסיס הגיוני, שיש לו גיבוי, שיאלץ את הפלשתינים לקבל את היוזמה. מה אומרת היוזמה? אם אנו נעשה שלום עם הפלשתינים על-פי גבולות 67 ונמצא פתרון צודק ומוסכם לפליטים, הם מוכנים לעשות נורמליזציה, וזה יהא סוף הסכסוך. אין מנהיג ערבי אחד שחושב שמילולית אנו יכולים לשוב לגבולות 67. אי-אפשר לחזור מילולית ליטרלית לגבולות 67. אפשר למצוא פתרונות אחרים. אין שם אף אחד שחושב שישראל תסכים להחזרת פליטים. לכן אומרים פתרון צודק ומוסכם. ערפת, אבו עלא, לא העיזו מעולם לקבל החלטה שמוותרת על זכות השיבה כי יהרגו אותם במחוזות הבחירה שלהם, אך אם הליגה הערבית תקבל החלטה, לא תהא לממשיכיהם ברירה. הם צריכים את הגיבוי של העולם הערבי". שטרית ממשיך בתזה שלו: "היחידים שמסוגלים לקבל את ההחלטות האלו הן מדינות ערב. להזמין לפה את הסעודים, ואם הם לא רוצים לבוא, שהם יסבירו למה הם לא באים, הם יתפסו כסרבנים. צריך לצלצל ולהזמין את המלך הסעודי לפה. שרון אמר שזה רעיון טוב, ולא עשה כלום. אם נלך ונדבר עם הערבים, מתוך ידיעה שאנו מקווים להחזיר את רוב השטח, שנהיה מוכנים לשלם את המחיר, ונהיה מוכנים לפצות את הפליטים, לתמוך במהלך, יש עם מי לדבר. אני יודע שאנו רצים כל הזמן סביב האמריקנים, כי זו יוקרה מדומה, אמריקה... לקבל תמיכה, אבל הבעיה אצלנו. בואו נפתור את הבעיות שלנו פה, נפגש פה. בכל מקום שירצו. כשהייתה ועידת ריאד האחרונה, חשבתי שצריך ללכת להתייצב שם, לרדוף אחרי מנהיגים ערביים אחד אחד, הייתי סוגר איתם את העניין, בואו נעשה שלום. יתר הדברים הם זוטות. אני חושב שישראל צריכה לפרק היאחזויות בלתי חוקיות, בגלל הישראלים, לא בגלל הפלשתינים. ישראל צריכה לפנות את ההתנחלויות הבלתי חוקיות (קהל: "את כל ההתנחלויות"). אני נגד נסיגות חד-צדדיות. שום שלבי ביניים. שלבי ביניים היו בעוכרנו. אנו צריכים ללכת הפוך, כמו בקמפ דייויד, הסכם סופי, וליישמו בשלבים. כאשר היה הסכם שלבים, בכל שלב פתחו מחדש את הויכוח. רבו. גם עם מצריים הגיעו להסכם. במצב שבו ערפאת היה אפשר להגיע להסכם קבע. אם מישהו משלה את עצמו שאפשר לקבל הסכם קבע מבלי לותר על שטחים הוא טועה טעות מרה". שטרית אם כן, אינו מאמין בשיחות ישראליות פלשתיניות. לשיטתו, צריך לעטור שיחות אלו בחסותה של היוזמה הסעודית. הוא מסביר כי קדימה לא יכלה להצטרף לממשלת נתניהו אשר מתנגדת לפתרון שתי המדינות. שטרית מסיים בבדיחה. "אנו רואה את השלטים 'כן להסכם' (של יוזמת ג'נבה)" הוא מצביע על שלטי הכחול-לבן שהציפו את האולם, "זה כמו 'יחי המלך המשיח' של חבד".
|
גם ח"כ אופיר פינס, הדובר הבא בפאנל, סבור כי אין טעם במשא-ומתן ישראלי פלשתיני, וכי יש ליתן למשא-ומתן חסות כלל ערבית, במסגרת היוזמה הסעודית. הוא סבור כי שלום יקום עם מנהיגות נכונה, כמו זו "של בגין וסאדת" או של "רבין וערפאת" (טרם פנה לדרכי הטרור). הוא בעד מו"מ ישיר עם סוריה. אנפוליס נכשל, לשיטתו, בשל היעדר היוקרה של בוש ואולמרט, ובשל חולשתו של אבו מאזן. "היוזמה הסעודית היא הפספוס הישראלי הגדול ביותר", הוא מציין, ושולל את התזה של הימין הישראלי ולפיה, אם רק ימתינו ויתנו לדברים לקרות, הזמן יפעל לטובתנו. "הזמן פועל לרעתנו, הם האנרדוג, הם יזכו לתמיכה ציבורית, מה שניתן להשיג היום לא ניתן יהא להשיג עוד עשר שנים, ומה שניתן היה להשיג לפני עשרים שנה כבר לא ניתן להשיג היום". "אני לא בטוח שהיוזמה הסעודית עדיין על השולחן, פעם אחת הסתירו אותה מעין הציבור, ובפעם השניה לא היה ניסיון כן ואמיתי לכונן תוכנית מדינית על בסיס היוזמה הסעודית". פינס מזים את התפיסה ולפיה היוזמה הסעודית תציף את תל אביב בפליטים פלשתינים: ".. היוזמה הסעודית אומרת שתהא זכות שיבה רק בתיאום עם ישראל, רק בהסכמת ישראל, ואת זה הסתירו מן הציבור הישראלי". פינס דוגל בברית אזורית עם הליגה הערבית על בסיס היוזמה הסעודית, וזאת בכדי לאחד כוחות על מול האיום האירני.
|
"ישנה בשלות להתקדם להסדר, בשני העמים"
|
|
דומה כי המשותף עולה על המפריד. עד אתמול נתפס ח"כ דב חנין בציבור כ"חלק מן המחנה האנטי ציוני", וזאת להבדיל מנציגי קדימה והעבודה אשר הוגדרו כ"ציונים" ועל כן גם בעיני הימין, נתפסו כבעלי קורטוב של כשרות (לעומת הטריפה האנטי ציונית, חנין, חד"ש ודומיהם). אך מסתבר כי האיום האירני מאחד את כולם באותו צד של המתרס, שמאל "שפוי" ושמאל "הזוי" (אם להסתכל על החלוקה שעורך הציבור הישראלי לשמאל, חלוקה שהשמאלנים הציונים מקדמים בברכה בכדי לבדל עצמם מן ה"שמאל ההזוי"). חנין, "שמאל הזוי" לתפיסת הציבור הישראלי, אומר דברים דומים לקודמיו, עם אי אלו פיתוחים וליטושים שמאלה. לשיטתו המציאות באזור מסוכנת, אנו נמצאים במרוץ נגד הזמן, "אם לא נצליח להגיע להסדר, הסיטואציה שבה ישראל נמצאת היא באמת מסוכנת ביותר. איני רואה אפשרות שרק ישראל תפגע באופן דרמטית. אם ישראל תפגע באופן דרמטי, גם אחרים יפגעו. אני חושש שלא יהא הסדר ישראלי פלשתיני כי לא יהיו ישראלים ופלשתינים... .... האתגר שנמצא בפני ישראל, אתגר קיומו, הוא הגעה להסדר עם העם הפלשתיני ועם העולם הערבי. אם זה אתגר קיומי, זה מחייב מדיניות עקבית, לא לדבר על שלום ולהמשיך להרחיב התנחלויות, כמו אולמרט, לא לדבר על שלום ולעשות שתי מלחמות שמעלות את סף השנאה. אם חושבים שצריך ללכת בדרך של שלום, אז צריך ללכת בדרך של שלום". לצד נבואות הזעם השחורות, מציג חנין את הנקודות החיוביות: "...אפשר לזהות עייפות מאד גדולה גם בקרב הישראלים וגם בקרב הפלשתינים, אני בקשר הדוק עם הרבה פלשתינים בשטחים, גם אצלם העייפות נכרת, ישנה בשלות להתקדם להסדר, בשני העמים, וישנה סיטואציה בינ"ל, יותר ויותר גורמים מבינים שאי-אפשר לתת למדינה להתפוצץ.." חנין ממשיך, ומזים את תדמית השמאלן הרדיקלי הפוסט ציוני: "... לפי תפיסתי אין חלופה לרעיון של שתי מדינות לשני עמים. אני יודע שישנם מי שמדברים על כך שמתנחלים קבעו עובדות בשטח, ורוצים מדינה דו לאומית. כבר היום יש רוב ערבי בין הים לירדן..... זו אשליה לחשוב שאם נוותר על שתי המדינות נעשה את חיינו פשוטים. הרעיון של מדינה דו לאומית לא עובד אפילו בבלגיה שבה היחסים בין הולונים לפלמים לא רווים בכל כך הרבה דם". כמו פינס ושטרית, גם חנין נחוש לפתרון שתי המדינות: " שתי מדינות לשני עמים זו האופציה, זה הבסיס של הפתרון. יש דברים שצריך להדרש אליהם. המודל היחידי שיכול לעבוד הוא שתי בירות בירושלים. שאלת הפליטים, אני לא רוצה להתייחס לפרטים, אלא לרציונל, ניתן להגיע לנוסחאות, גם קבוצות מרכזיות בחברה הישראלית יסכימו להן, מי שבירך על יוזמת ג'נבה, זה יאסר ערפאת עצמו, בזמנו. היא הראתה שגם שאלה מורכבת ועדינה כמו שאלת הפליטים נתנת לפתרון. צריך להבחין בין הזכות שהיא מוחלטת לבין מימוש הזכות שהוא יחסי. בעולם שלנו אין זכות מוחלטת...". חנין מצדד בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית: "... אני יוצא מתוך הנחה שהזכות להגדרה עצמית היא זכות שנתנת לכל מדינה.." אך מסייג: "... זכות להגדרה עצמית אינה גוררת איתה זכות להפלות. כאשר מדברים במדינת ישראל על מדינה יהודית, זה מושג שמתחיל מן המקום הלגיטימי והמוצדק של הזכות להגדרה עצמית, אך מגיע למקומות פסולים שלפיהם הערבים הם אזרחים סוג ב'" "...תפיסת הלאומיות הנכונה היא תפיסה של לאומיות רזה, תפיסה ששומרת על האלמנטים הבסיסיים הלאומים, אך אינה מנסה להשתלט על אחרים ועל זכויותיהם". את הממשלה החדשה מכנה חנין "ממשלה איומה..... והדבר הכי איום שקרה, זו ההצטרפות של ברק לממשלה שמסוכנת לחברה הישראלית, לדמוקרטיה בתוך ישראל, וממשלה שמסוכנת לעצם קיומה של מדינת ישראל, אני חושב שחבורת ההרפתקנים הזו, שהמכנה המשותף שלהם זו הרפתקנות וחוסר איזון מוחלט בין שימוש בכוח לבין חשיבה רצינולית, אני חושב שהחיבור ביניהם מסוכן ביותר. אני מאד מעריך את עמדתם של חברי העבודה שמביעים התנגדות למהלך האיום של ההצטרפות. המהלך הזה הוא הדבר שאפשר לממשלת הימין הקיצוני לקום ולהתקיים".
|
רבים המבקרים את השמאל הישראלי, גורסים כי השמאל הישראלי נאיבי, ו"דופק את הראש בקיר". לשיטת המבקרים, גישת "אם אוסלו לא הצליח ננסה את אנפוליס" וחוזר חלילה תהליכי שלום נוספים, הינה גישה הלוקה בעוורון למציאות. הימין גורס כי לשמאל "הזיות שלום", וכי השמאל "לא למד מכשלון אוסלו, קמפ-דיוויד, וכו'" דבר. הימין גורס כי לאחר שדרך השלום הובילה אותנו לשני גלי טרור (גל הטרור של 1993, וגל הטרור של 200 ואילך, במסגרת אינתיפדת אל-אקצה), אדם שפוי וסביר צריך להבין כי הפלשתינים אינם רוצים שלום "ולראיה, ההינתקות הביאה את חמאסטן לעזה". מה שדוברי הכנס הזה מציעים הוא שינוי גישה. לטענת מרבית הדוברים, השיח עד כה נכשל, היות והוא היה ישראלי פלשתיני. אם השיח, לשיטתם, יהא 'בחסות כלל ערבית', או 'במסגרת הסדר קבע', הוא יצליח. הדברים שאמרו הדוברים בכנס מעוררים מספר שאלות ביקורתיות. גישת "אולי הפעם" הינה גישת המכור לסמים, אשר נגמל מן הסמים אבל חושב ש"רק הפעם" יצליח לסיים את הערב ב"שאכטה אחת", אך כל פעם מחדש הוא שב לסמים. זו גישה הדומה לשמן אשר מנסה דיאטה אחר דיאטה ומקווה כי "אולי הפעם" זה יצליח. זו גישה הדומה לגישתה של האישה המוכה אשר סבורה כי "אולי הפעם" (אם תפייס את בעלה המכרה בדרך יותר חיובית), "זה יצליח". מה שהדוברים בכנס גורסים הוא כי "אם הפעם" היוזמה תהא "סופית", קרי תדון בהסדר קבע ולא בהסדרי ביניים, אם היא תכבד את הפלשתינים ולא תציע להם קטנוניזציה נוסח הצעת ברק בשנת 2000, אם היא תתקיים בחסות מדינות ערב ובחסות היוזמה הסעודית, "הדברים יעבדו". כיצד יש להגיב לדבריהם של הדוברים? האם ניתן לאמר שיש פה עוד דפיקה-זה-מקרוב באה של הראש בקיר? אולי ניתן לראות זאת גם בדרך אחרת. מה שהדוברים בכנס הציעו הוא שינוי של הדיסקט. במקום להיגרר אחר יוזמות ולהדוף אותן, כפי שמדינת ישראל עושה בעצם ימים אלו (היא לא יוזמת, היא נגררת, וכפי שאמר פינס בדיון, כיום שולחים את פרס להפגש עם הילארי קלינטון, וזאת בכדי להכשיר את הממשל האמריקני לעיכול ביבי): דוברי הכנס מציעים גישה חדשה, קונספציה אסרטיבית של כוח, אבל לא במובן הישן של טיסות חיל האוויר מעל לשמי/עזה ולבנון, תוך "הצלחה" לחסל פעיל טרור ב"עוד סיכול ממוקד". האסטרטיביות אשר הציעו דוברי הכנס אינה אסרטיביות כוחנית, אשר דרושים לה עוד אימונים בסדיר ובמילואים, ועוד מטוסי קרב חדשים לחיל האוויר, ועוד איומים ליברמנים "לפוצץ את סכר אסואן". זו אסרטיביות מסוג אחר, זה כוח מסוג חדש. זה כוח היכולת לקרוא את המפה (האיום האירני) וליצור צעדים אשר יגרמו לנו לקבל את פני האיום בעמדה האסטרטגית הטובה ביותר: שלום עם מדינות ערב המתונות, בכדי למתן, למזער, ו"לשמוט את השטיח הפרסי" כדברי פונדק, "מתחת לרגלי האום האירני". מה שהדוברים מציעים הוא יוזמה: לקדם את היוזמה הסעודית, לשבת ולדון בבעיית הפליטים, לא בכדי להשיב, חלילה, את הפליטים לישראל, אלא בכדי לגרור במקום להיגרר, בכדי "להקדים יוזמה למכה". בעוד שכל מה שממשלת ביבי יכולה להציע לנו זה התחפרות מתחת לשמיכת פוך עבה של עיבוי התנחלויות ושינה ל-100 שנים בתקווה שהכל יסתדר (למרות שבנתיים היוזמה הסעודית תימשך בחזרה בידי מדינות ערב, והמדינה תהפוך לדו לאומית עם רוב פלשתיני), הדוברים מציעים עוצמה חדשה בדמות הפיכת ישראל ליוזמת במקום לנגררת. הם מציעים להשתחרר מחיבוק הדוב של הפחד שהשרתה עלינו ההיסטוריה היהודית רווית הרדיפות, הם מציעים להתבונן על יחסינו הבינלאומיים לא מנקודת המבט של היהודי הנרדף והשנוא, אלא מנקודת מבט בוטחת, קרי, לא להמשיך ולהימנע מתהליכי שלום תוך כדי שהאיום האירני מחכה בפתח, רק מתוך פחד מפני רצון הפלשתינים להשמידנו. אף אחד מן הדוברים אינו שוגה באשליות אודות "מזרח תיכון חדש" בו ניתן יהיה לנסוע בכביש המהיר מחיפה לדמשק "בשביל החומוס". הם חושבים שעלינו לבחור בין ויתורים כואבים בשטחים לבין ויתור עוד יותר כואב, על עצם קיומנו פה, הן משום שהדמוגרפיה תשחק לרעתנו, והן משום שבהיעדר ברית מזרח תכונית מתונה, האיום האירני יכלה אותנו.
|
|