ההליכה ברחובות העיר, הנסיעה בכבישים הבין עירוניים ובפאתי הערים בעצם ימים אלו, היא די מדכאת: העננים האפורים שעדיין מקשטים את שמי אפריל, הבניינים המכוערים אשר לאחרונה מציפים את פרברי הערים (שכן חברי הוועדות לתכנון ובנייה כפי הנראה עסוקים מדי בלאכול בורקס-ועדות מכדי לשים לב לכיעור הרב שבתוכניות שמוצעות להן בעשור האחרון), וגם הדשא הצהוב.
האזרח הקטן, זה שאין לו מצנח זהב לצנוח שלוש פעמים בשנה בשוויץ או באי טרופי מרהיב נוף, זה שהנוף היחידי אשר עומד לרשותו במרבית ימות השנה הוא מעט הירוק השכונתי, נאלץ לכווץ את גביניו בהבעה מדוכאת בכל פעם שהוא יוצא אל הרחוב: אותו אזרח שאין ברשותו וילה פרטית (הפקחים מעולם לא יגיעו לווילות של קיסריה וסביון בכדי לפקח על כמויות ההשקיה), אותו אזרח אשר לעת ערב נוטל את ילדיו הקטנים בעגלתם לפארק הציבורי השכונתי, אותו אזרח אשר חמש דקות של ישיבה על הדשא באוויר הצח (נו, כבר לא כל כך, בגלל מפעלים מזהמים) מסבה לו את הנחת לאחר יום עבודה קודר וקשה (משהו שבכירי המשק אינם מכירים, הם הרי מנהלים את הישיבות שלהם עם אוכל של בית מלון בלובי של בית מלון), מאותו אזרח ניטלו מעט המדשאות הציבוריות שבהן ילדיו משחקים ושעליהן הוא יושב כשהוא משוחח עם השכנים והחברים.
וכל זאת למה? משום שמדינת ישראל הייתה יכולה לבצע תוכניות רבות מספור להצלחת משק המים, אבל פשוט לא התחשק לה. בכירי המשק ממילא יתקלחו כמה שירצו, אם לא בארץ אז בבתי המלון באירופה, והם רואים מספיק ירוק בעיניים במרחק ארבע שעות טיסה, או בווילה הפרטית שלהם שם הם מגדלים להם גן-עדן פרטי. הגם שמשבר המים אינו אלא מחדל שלטוני של הרשות אשר שנים נמנעה מלכלכל את צעדיה בתבונה למרות הידיעה הברורה על קיומו, האזרח צריך לכסות את צ'ק מחדלי הרשות: כמו אבא דאגן אשר מחלץ חדשות לבקרים את בתו הסטלנית מתאי מעצר אליהם הגיעה עקב עישון גראס וסחר בסמים, כך האזרח הקטן מחלץ את השלטון: הוא נדרש שלא להתקלח כדי לחפות על משבר המים, הוא מושם בתוכנית ויסקונסין בכדי לחפות על ניהול כלכלי כושל של המדינה וייבוא סיטונאי (אשר מיטיב עם העסקנים) של עובדם זרים.
במשק הישראלי בעיות מבניות קשות: שכר נמוך מדי, משרות חלקיות או היעדר משרות, היעדר השקעה של מדינות זרות בשל קיפאון בתהליך המדיני, תקציב התנחלויות אשר שואב את יכולתה של המדינה לקיים בכבוד את אזרחיה בתוככי הקו הירוק, תרבות תעסוקה פוגענית, אפליה, אי-אכיפת חוקי עבודה ועוד ועוד ועוד. שלא לדבר על מימון שמן של ההתנחלויות במשך שנים, ושלמונים למגזרים אשר יודעים לסחוט את הממשלה, וזאת על חשבון חינוך והכשרות מקצועיות לכלל הציבור.
במקום לפתור את הבעיות המובנות במשק, החליטו שיותר קל לקבוע כי יש עוני בישראל כי העניים הם "פרזיטים", וזאת למרות נתונים ברורים אשר מראים כי אנשים שעובדים נשארים עניים, בשל יוקר המחיה ובשל רמת השכר הנמוכה במשק. בהשמה הכפויה של האזרחים המוחלשים בתוכנית "ויסקונסין", תחת טיפול בבעיות המבניות במשק, מבצע השלטון הישראלי את מה שהוא יודע הכי טוב: לגלגל על האזרח הקטן את עלות מחדליו.
