הנאום של נשיא אירן,
מחמוד אחמדינג'אד,
בוועידת דרבן השנייה שנערכה בז'נבה באפריל 2009, ביטא יותר מכול את מהותו של האתגר התרבותי הניצב בפני העולם-החופשי והדמוקרטי. איך שלא נסתכל על זה, אחמדינג'אד בנאומו ייצג את כלל המוסלמים, את תרבותם האלימה, את דתם ואת אורח מחשבתם כלפי עצמם וכלפי זולתם. אחמדינג'אד לא יצא מובס מוועידת דרבן השנייה. אולם, בדבריו הבוטים כלפי מדינת-ישראל, אחמדינג'אד הצליח להפוך את האיסלאם כולו לתבנית אידיאולוגית זחוחה המייצגת בערות, אלימות, רצחנות, גזענות דתית,
גזענות לאומית וגזענות תרבותית.
יתרה מזאת, אחמדינג'אד גם ביקש להפיץ את הערכים הברבריים האלה בשם האיסלאם - מאירן השיעית תחת מנהיגותו לעבר העולם כולו. מול ההצגה הגזענית של אחמדינג'אד מעל בימת ז'נבה, ניצבו לצד ישראל אישים כמו הפילוסוף ברנאר אנרי לוי, חתן פרס נובל לשלום והסופר אלי ויזל, המשפטן אלן דרשוביץ' והשחקן זוכה האוסקר ג'ון וויט.
כל מי ששמע או קרא את נאומו של אחמדינג'אד חייב לשאול את עצמו פעם נוספת מדוע
מדינת-ישראל העצמאית קמה רק בשנת 1948, ולא ב-1938 או שנים רבות קודם לכן? מדינת-ישראל הריבונית לא קמה בגלל השואה, אלא היא קמה למרות השואה. ומכאן, גם הלקח ההיסטורי והמסר האוניברסלי המייחדים כל-כך את התנועה הלאומית הישראלית - עניין המעורר חרדה רבה בקרב אנשי האיסלאם הרדיקלי ובקרב תומכיהם
מהאגפים הקיצוניים של הפוליטיקה הבינלאומית. לא הדתות הגדולות ולא האידיאולוגיות הפוליטיות הרדיקליות של המאה הקודמת הצליחו להביס את הרוח הלאומית והתרבותית של עם-ישראל ושאיפתו העיקשת לבסס את ריבונותו על אדמתו ההיסטורית למרות הקשיים.
הציונות כמקור השראה התפתחותה של התנועה הציונית המתחדשת במאה ה-19, והדגשת הרעיון בדבר שיבת היהודים לכור מחצבתם בארץ-ישראל, רתקו את דמיונן של תנועות לאומיות רבות ברחבי-העולם.
מאז שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים ב-1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל ועד לסוף המאה ה-19, התנועה הלאומית הישראלית הצליחה להנחיל את תודעתה בקרב אנשים רבים בעולם ואף בקרב מנהיגים לאומיים ששאבו ממנה השראה למען עמם ולמען ארצם.
גם כיום, בשעה שמדינת-ישראל העצמאית חוגגת כבר עשרות שנים לקיומה, היא ממשיכה לרתק את דמיונן של מדינות רבות המתחבטות בשאלות לאומיות ובבעיות תרבותיות רבות הנוגעות לשפה, למשטר, לכלכלה, לחברה אזרחית ולהנחלת תודעה לאומית לכלל האוכלוסיה.
אחד ממנהיגיה הבולטים של אפריקה, אדוארד בליידן, הושפע רבות מהתנועה הציונית והוא אף נתן לכך ביטוי נרחב באחדים מכתביו הרבים שהתפרסמו במהלך חייו. אדוארד בליידן, (Edward Blyden 1832-1912), נולד בסנט-תומס שבאיים הקריביים - איי הבתולה של ארה"ב כיום - אזור שהיה במשך שנים רבות תחת כיבושה ושליטתה של ממלכת דנמרק. בליידן היה מאבותיו הרוחניים של הלאומיות האפריקנית החדשה, ומחסידיה וממגשימיה של התנועה עממית שדגלה ברעיון "השיבה לאפריקה". בליידן עבר להתגורר באפריקה והתמנה לשר-החוץ של ליבריה. הוא כתב מאמרים רבים על היסטוריה, תרבות, גורל וגאווה כושיים, והדגיש את ייחודה וגדולתה של ה"אישיות האפריקנית". בליידן פעל רבות לפיתוח חינוך אפריקני מודרני, שימזג את המורשת הלאומית האפריקנית עם הישגי הציביליזציה האירופאית.
התנועה הציונית, כתנועה לאומית מופתית, ריתקה את דמיונו של בליידן לאורך כל שנות פעילותו הפוליטית והאינטלקטואלית, והוא ביטא את גישתו המיוחדת לציונות בספרו "השאלה היהודית", שיצא לאור ב-1898, במילים הללו: "יש לי עניין עמוק ביותר בהיסטוריה היהודית, ובעיקר באותה תנועה נפלאה המכונה ציונות. השאלה, במובנים רבים, דומה לזו המתסיסה אלפי כושים באמריקה, הרוצים בכל מאודם לחזור לארץ אבותיהם. ההיסטוריה של הגזע האפריקני - השעבוד, הרדיפות, האפליה והסבל - דומה להיסטוריה היהודית. יש לציין בסיפוק שהתנועה הציונית משפיעה על כל הקהילות היהודיות. היא עוקרת מתוכם חומרנות אדישה ומחזירה אותם לרוחניות, להכרה פעילה בדבר אחריות לאומית. אין כמעט איש בעולם התרבותי - נוצרי, מוסלמי או יהודי - שאינו מכיר בתביעה ובזכות היהודית לארץ-הקודש. מעטים הם אלה שלא ישמחו - אם התנאים יאפשרו זאת - לראות יהודים חוזרים כגוף אחד לכור מחצבתם בארץ אבותיהם". ובכן, עברו למעלה ממאה שנים מאז שנכתבו הדברים החמים האלה והם עדיין מרגשים כאילו הם נאמרו בפעם הראשונה.
הפארסה שמייצג האיסלאם בשל מה שמייצגת דמותו של אחמדינג'אד ולאור דבריו הבוטים בוועידת דרבן השנייה, הוא הצליח להפוך את המותג "ציונות" לאייקון בינלאומי המייצג חירות ודמוקרטיה במובן הפשוט והבסיסי ביותר. וזאת, בניגוד לערכים התרבותיים והדתיים הקיימים במרבית המדינות המוסלמיות הסובלות מדיכוי אישי וציבורי מקיף ואלים. מייד לאחר ועידת דרבן השנייה, הצהיר אחמדינג'אד, ב-23 באפריל 2009, כי "יש לשבור את הציונות כדי להציל את העולם", וכי "על המדינות החופשיות להפסיק להשתחוות בפני המודל הציוני". בשעה שהוא העניק לעולם את ההצהרות הללו,
נרצחו בעירק למעלה מ-80 בני-אדם בשני פיגועי התאבדות בשם האיסלאם הרדיקלי. יום לאחר מכן, שוב נרצחו בעירק למעלה מ-60 בני-אדם בפיגוע התאבדות שהתרחש ליד מסגד המייצג את האיסלאם הפוליטי-רדיקלי פרי רוחו ודמיונו של אחמדינג'אד. אירועים אלימים כאלה מתרחשים מדי יום במרבית המדינות המוסלמיות ובמדינות שיש בהן ריכוז של מוסלמים השואפים להכפיף את הסדר הפוליטי הקיים למשטר איסלאמי נוקשה ואלים.
בוועידת דרבן השנייה הוקצבו לנשיא האירני שבע דקות כדי לשאת את דבריו. אולם, נאום השטנה שלו נמשך למעלה מחצי שעה, כשבסיומו הוא אמר את הדברים הללו: "הליברליזם המערבי, כמו הקומוניזם, הגיע לקיצו. הוא כפה את מטרותיו ואת כיוונו של המין האנושי ללא התחשבות בערכים אנושיים ואלוהיים". נציגי המדינות שנותרו באולם ושהריעו לדברי ההבל האלה, אינם יכולים לייצג מאומה כלפי העולם מלבד עריצות, אלימות
והרג במדינותיהם. אחמדינג'אד הפך לדובר הראשי של הפארסה הזאת בחסות האו"ם, בעידודו של נשיא שווייץ הנייטרלית ובגישתה האנטישמית של ממשלת נורבגיה - שבמעשיהם הם דחקו את הבעיות האמיתיות והבוערות של העולם-השלישי הנמצא במעגל-קסמים של אסונות אנושיים המתרחשים בזה אחר זה.
במילים אחרות, בניגוד לדעה הרווחת כיום במדינות מערביות אחדות ובמסדרונות האו"ם, אירן אינה מהווה חלק מהפתרון, אלא היא חלק מבעיה רחבה ומעיקה הרובצת בהתרסה מעוררת דמים לפתחו של העולם-החופשי, הדמוקרטי והליברלי. לא ירחק היום, ואנשים רבים בעולם יחושו שיש לבצע באורח-כפוי תהליך של דה-איסלאמיזציה במדינות רדיקליות אחדות כדי לשמור על שלום-העולם ושפיותו.
