כבכל שנה, גם השנה ב-15 במאי יציינו הפלשתינים ולא מעט מערביי ישראל, ברוב כאב ויגון, את הנכבה של 1948. היותר מהדרין במצוות שבהם הקדימו ועשו זאת גם ביום העצמאות הישראלי האחרון, בעיקר כדי ללמדנו כי עצמאותה של ישראל היא - לא פחות ולא יותר - תמונת המראה ההפוכה של אותה נכבה, והקמתה של המדינה הציונית היא היא המקור והתמצית המזוככת ל"אסונם".
המושג שנטבע בידי קונסטנטין זוריק עוד ב-1948 לתיאור "העוול ההיסטורי" שחוללה "התנועה הציונית הקולוניאלית" ל"ילידי המקום", מחדש ימיו כקדם מדי שנה כבר שישה עשורים, וכל זאת כמובן ללא בדל של חרטה פלשתינית על החלטותיהם ומעשיהם וללא נטילת אחריות - ולו חלקית - ל"אסונם".
יש יותר מ"כיבוש ציוני" אחד "אלה יהיו מלחמת השמד וטבח רבתי, שעוד ידובר בהם כמו במעשי הטבח של המונגולים והצלבנים", הכריז אז מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א-רחמן עזאם, עם פלישת צבאות ערב לישראל ב-14 במאי 1948. מזלו של המזכ"ל, כידוע, לא שפר עליו במיוחד, ובמקום שייצא עם כל תאוות היישות הציונית השדודה והטבוחה בידו - הוא זכה יחד עם צאן מרעיתו בנכבה מלוא החופן. כך, התוחלת המזכ"לית הנכזבת הפכה ברבות השנים לחרושת של תעמולה כוזבת, שהזינה - בסיועם הנדיב של דימיון מזרחי פורה ומתקני היסטוריה יהודים מהאקדמיה הישראלית ואף מחוצה לה - נרטיב ערבי-פלשתיני משגשג.
עיקרו של הנרטיב, כידוע, הוא תיאור "מעללי הזוועה" של הציונים ב-1948 ומאז. לא הניסיון למנוע בכל מחיר את הקמתה של מדינה יהודית; לא חבירתן של מצרים, סוריה, עירק ולבנון לערביי ארץ ישראל במלחמת החורמה בהקמת המדינה היהודית, בניגוד להחלטת האו"ם; ולא התנגדותם הנחרצת של הערבים לכל פשרה וחלוקה של א"י בין יהודים לערבים - עומדים בדרכם בבניית הגרסה הלבנטינית של "והגדת לבנך ולעולם". מי שדחו עד אז על הסף כל תוכנית ליישוב צנוע ומצומצם של יהודים, ולו על מקצת השטח שהובטח להם בהצהרת בלפור, עשו לימים כל שניתן, בעיקר בחרב, כדי להיפרע מאותו גוף זר.
ומשלא צלחו התוכניות והחלומות למיגור "היישות הציונית" במלחמת השמד וטבח, ומעשי ידיהם לא רק שלא קירבום לתכלית המיוחלת, אלא הרחיקום ממנה ואת חלקם אף מבתיהם - החלה להירקם תוכנית ההמרה. בתוכנית זו הופך התוקפן, שזממו אינו עולה בידו, בן-לילה לקורבן זך ותמים, שמעולם לא חרש זדון. וכך, נאספים להם פלשתינים וערבים ישראלים מדי שנה ב-15 במאי או בה' באייר (יום העצמאות), כדי להשיח ב"מעשי הנבלה שעשו לנו ולאבותינו", ולא פחות מכך לדבר בהכרח שבהשבת הגזֵלה לבעליה ובהשבת הפליטים לבתיהם. המהדרים שבהם מפליגים כמובן עד הצהרת בלפור לעיגון ממוקד של "מקור העוולה".
מן ההתכנסויות, התהלוכות והעצרות הללו לא נפקד גם מקומם של יהודים טובים, שנפשם הדוויה אינה יודעת מנוח, ואין הם יודעים לאן להוליך את "הבושה". בדומה לאחיהם הפלשתינים בישראל ומחוצה לה, גם הם יודעים כיצד ראוי לתקן "עוולות ציוניות", במיוחד כמו זו של הנכבה - הן במציאות והן בספרי הלימוד וההיסטוריה. כידוע, זהו משחק-סכום-אפס, שבו תיקון מזערי של העוולה מנקודת ראותו של צד אחד אינו יכול אלא לגרוע מן האינטרסים של הצד האחר עד כדי חדלונו. וכשהצד הפלשתיני סח על "פתרון בעיית הפליטים על בסיס החלטה 194 של האו"ם" כדרישת מינימום מחויבת המציאות מישראל, הוא כבר מבטא ויתור מרחיק לכת מצידו.
אכן, יהודים רבים וטובים בקרבנו עושים לא מעט להצנעתו ולהסתרתו של עניין זה, ודוחקים בנו להסכים למימוש החזון של "שתי מדינות לשני העמים" שבו ננוחם ואף נפוצה בפיוס הנכסף. אך למזלנו עמיתיהם הערבים גלויים קצת יותר ביחס לתוכניותיהם, ובשורה של גילויי דעת מצד ארגונים מטעמם - כגון עדאלה, ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל וּועד ראשי הרשויות הערביות - הם חושפים בשנים האחרונות נקודות מטרידות בחזון המנוחה והנחלה הזה.
להלן רק מקצת התיקונים שדורשים מאיתנו מי שמוגדרים כזרם המרכזי והמתון בקרב ערביי ישראל - ואשר מובחנים היטב בעיני עמיתיהם היהודים מראאד סלאח ומבני עדתו: ביטול חוק השבות; השבת כלל הפליטים לבתיהם תוך קבלת אזרחות ישראלית מלאה; מתן אזרחות לפליטים ערביים אחרים; מתן אזרחות ישראלית מלאה לכל צאצא של אזרח שנולד בישראל או בחו"ל, וכן למי שיינשא לאזרח ישראלי; שינוי הגדרתה של ישראל ממדינה יהודית למדינה רב-תרבותית; פסילת חוקים המנוגדים לחוקה הפלשתינית; ולקינוח - השבת האדמות ש"גזלנו" מהפלשתינים ב-1967.
"כיבושי 1967", שבעיני ישראלים רבים מדי הם עילת הסכסוך, אינם יותר מאמתלה טקטית להמשך "ההתנגדות" והטרור הערביים כלפי הציונות. אם תיעלם עילה זו - יימצאו אחרות תחתיה. העולם הערבי מעולם לא לקה בחסך של תירוצים ותואנות להתנגדותו למדינה היהודית. הספרות הערבית לגווניה מלאה בדיונים על "הבעיה הפלשתינית", בהסברים על החטא הנורא שבהקמת מדינת ישראל ועל הצידוק המוסרי בהעברתה מן העולם. פאיז צאיע, אחמד בהא אלדין, נאג'י עלוש, עבד אללטיף שרארה וקונסטנטין זוריק מיודעינו הם רק אפס קצהו של שובל אינטלקטואלים ערבים שעסקו בעוולות "הכיבוש הישראלי" (לא בזה של 67') ובדרכים להיפרע ממנו.
לפיכך, השאלה היא כמובן ממה נפרעים - מיהודה ושומרון, תוך הותרת "עוולת הנכבה" על כנה, או מחלום הפיוס והשלום.