היה זה לפני שנה, בשבת שלפני "חג העצמאות" ה-60 למדינת ישראל. בחוזרי מ"דבר תורה" שזכיתי לומר ב"שבת בר מצווה" באחת מן השכונות המרוחקות מביתי אשר בכפר גנים עברתי ליד אחד מבתי הכנסת הגדולים, בעיר פתח תקוה. וכמו תמיד, לצערנו, או לחילופין, לשמחתנו (באם זו "מחלוקת לשם שמים") נקלעתי לוויכוח שלאחר תפילת שחרית בין אלה שרואים את יום העצמאות כ"יום חג" עם המשמעויות ההלכתיות הנובעות מכך, כגון: מלבושי חג, הלל בברכה, תקיעה בשופר, סעודת מצווה (וגם מנגל, בכלל) וכו' ובין אלה שרואים את יום העצמאות כ"יום רגיל" לחלוטין והס מלהזכיר ומלשייך אותו לשאר "מועדי וחגי ישראל".
הפעם, לצערי הרב, הוויכוח גלש ל"מהלומות מילוליות" ועבר את "גבול הטעם הטוב". מצד אחד, אלה מוכיחים ומביאים ראיה לדבריהם בהסתמך "על גדולי ישראל" ואלה, מאידך-גיסא, מוכיחים ומביאים ראיה לדבריהם בהסתמך "על גדולי ישראל".
עצרתי מעבר לגדר והאזנתי לנאמר מבלי להתערב. מספר מתפללים שהכירוני הנהנו בראשם כאומרים "שבת שלום" ואחד מהם פנה אלי ושאלני לדעתי.
הבטתי בהם. הסתכלתי השמיימה ואמרתי כ"משיח לתומי": "אלוהים היושב במרומים. הבט וראה במה בניך רחומיך עסוקים כשהם עומדים בפתחו ובשחרו של יום מיוחד וחשוב זה שעל-פי תפיסת עולמי הוא "יום ראשית צמיחת גאולתנו". אנא, שוכן שחקים! עשה הכל שיום זה יהא יום של שמחה אמיתית, יום של השלמת גאולתו הפיזית והרוחנית של עמך בית ישראל. שהרי, "יום העצמאות" יחול תדיר בין "חג הפסח" (סמל "הגאולה הפיזית") ובין "חג השבועות" (סמל "הגאולה הרוחנית").
"נו, מוטי" - החרה החזיק אחריו חברו - "מה קרה? למה לוקח לך די הרבה זמן לענות"?!
עדיין, לא עניתי. במקום זאת, הוצאתי מצקלוני דף השמור עימי באופן כמעט קבוע בתקופה זו של השנה והתחלתי קוראו בפניהם באיטיות ובהטעמה. היה זה סיפור קצר אשר לטעמי, פעמים, מעשיהם של גדולי ישראל יכולים לשמש כתשובה האמיתית וכלימוד טוב ביותר עבור "האנשים הטובים שבאמצע הדרך" (ומדי פעם הם חושבים, מתלבטים, נבוכים...), כדלקמן -
מספרים על ר' יעקב זצוק"ל ["האדמו"ר מסדיגורא"] שהיה נוהג בשנים הראשונות לתקומת מדינת ישראל להגיע בכל "יום העצמאות" אל פאתי בית הכנסת הגדול, בתל אביב. עומד קמעה בהרהור של "הרגע האחרון", נכנס פנימה ומתפלל בדבקות ובכוונה גדולה. ולאחר "תפילת העמידה" אף אומר יחד עם הקהל את ההלל. לאחר סיום התפילה, היה יוצא עם כל הנוכחים לחצר בית הכנסת ומשתלב במעגל הרוקדים בהתלהבות עצומה. כל מי שראה זאת חש שיש לר' יעקב שמחה שונה ולא שיגרתית. שמחה מאוד מיוחדת. שמחה הנובעת מבפנים, ממעמקים לא ידועים ומוכרים.
פעם אחת, אחד מן המתפללים נכנס עימו לשיחה ושאלו לפשר העניין. כתשובה לשאלת המתפלל סיפר "האדמו"ר הצדיק" שכאשר התגורר בעיר וינה (אוסטריה), נכנסו הנאצים ימ"ש והתחילו להציק לקהילה היהודית שגרה במקום בכל מיני צורות. ומשום ששימש כרב הקהילה, הם בחרו בו כ"דוגמא מהלכת" של ביזוי והשפלה. ומה עשו? - נתנו לו מטאטא גדול וציוו עליו לטאטא את רחובות וינה. כמו-כן, נתנו לו דגל נאצי ופקדו עליו לקבוע אותו על אחד מן הבניינים הגבוהים בעיר.
"לא הייתה לי ברירה" - המשיך ר' יעקב וסיפר בקול בוכים - "לקחתי את המטאטא ואת הדגל וביצעתי את אשר פקדו עלי. תוך כדי ביצוע "פקודת הרשע" פניתי אל השמיים והתחננתי לבורא עולם שיזכני לטאטא את רחובותיה של ארץ ישראל, כמו גם, שיזכני להניף את דגל ארץ ישראל על בניין גבוה. בחסדי ה', לאחר שעברתי את "התופת הנאצית" זכיתי לעלות לארץ וכיום מקיים אנוכי "הלכה למעשה" את אשר הבטחתי לבורא עולם. ועל כן, בהגיע "יום חג העצמאות", אני קם בשעה מוקדמת, לוקח מטאטא ומטאטא את הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. לוקח אנכי את דגל הלאום וקובע אותו על אחד מהבניינים. לאחר מכן, מגיע אנוכי אל בית הכנסת הגדול ועושה את אשר אני עושה..."
לא נצרכתי להוסיף אף מילה. היה זה אומנם סיפור קצר. ברם, היה זה: בזמן, באופן ובמקום הנכון ביותר.
