פרשת "אחרי-קדושים, כמו השבת שקדמה לה, היא אחת מן הפרשיות הארוכות במספר פסוקיה, קמ"ד פסוקים [וסימנך: "היד החזקה"] עקב חיבורן של שתי הפרשיות. כמו-כן, הפרשה כוללת ע"ט מצוות [וסימנך: "חוכמה"] במסגרת של חמישה פרקים העוסקים במגוון נושאים. למשל: עבודתו של הכוהן הגדול בקודש הקודשים ביוה"כ, עריות, התרחקות מחוקות הגויים וממנהגיהם, מצוות התלויות בארץ, מצוות שבין אדם למקום, מצוות שבין אדם לחברו ועוד. וכבר רש"י על אתר מסב את תשומת לבנו ש"פרשה זו נאמרה בהקהל, מפני שרוב גופי התורה תלויים בה", ומכאן, חשיבותה הכבירה.
אין כל ספק, שנושאים ועניינים רבים אלה ואחרים ראויים להעמקה, להסברה ולניתוח מורחב. ברם, מחמת שחזקה עלינו "גזירת אורך וכמות" מאמר זה יידון בהיבט ייחודי ומסוים ואשר קשור לדמותו של אחד מגדולי העם לדורותיהם, והוא: אהרון הכוהן.
לאחר מותם הטראגי של נדב ואביהוא, שניים מארבעת בניו של אהרון, בגלל שהקריבו "אש זרה" אשר לא צוו, אהרון התבקש לבצע מספר פעולות קודש ואחת מהן היתה: להיכנס "לפניי ולפנים", קרי: להיכנס אל הקודש פנימה, פעם אחת בלבד במהלך השנה, ביוה"כ. עבודת קודש זו עשייתה בבגדים מיוחדים, כוללת טבילות ומספר וידויים, קרבנות מסויימים וחייבת להיעשות בזהירות מירבית. שאם לא כן, אהרון עלול לשלם בחייו. ועיקר תכליתה: מחילת, סליחת וכפרת עוונותיהם, פשעיהם וחטאיהם של עם ישראל, כדכתיב: "...ואל יבוא בכל עת אל הקודש...ולא ימות...מטומאות בני ישראל ומפשעיהם...וכפר...בעד כל קהל ישראל...". ולסיכום: אהרון נבחר מזרע לוי לשמש כ"כלי וכאמצעי כפרה" בעבור עם ישראל. יוצא אפוא, שאהרון הוא חלק בלתי נפרד מ"שלישיית הקודש": "זמן קדוש" [יוה"כ], "מקום קדוש" [משכן] ו"אדם קדוש" [הכוהן הגדול, אהרון].
ונשאלת השאלה: מדוע דווקא אהרון נבחר על-ידי האל לשרת בכהונה הדתית-רוחנית הגבוהה ביותר ולבצע "הלכה למעשה" את "עבודת הקודש" הנ"ל? האם "זכייתו" בתפקיד חשוב זה נבעה משום היותו אחיו של משה המנהיג ובגלל "הקשר המשפחתי" פעל "ויטמין P"? וליתר דיוק: מהו הגורם/הגורמים שבגללם אהרון "קנה" את מעמדו ואת מקומו בפנתיאון השמות הגדולים והנצחיים של עם ישראל לדורותיו?!
ונראה לנו לקבוע שאהרון מהווה את הבחירה הישירה של האל לתפקידו הרם בזכות ולא בחסד והוא אינו בבחינת "ברירת המחדל". וזאת, בזכות פעולותיו ומפעלותיו הרוחניים. בזכות מעשיו הכבירים. בזכות התנהלותו הפרטית והציבורית הראויות לשבח והמשפט: "ויעש אהרון כאשר צווה" מעיד כל כך. אמנם, אהרון היה מעין "כינור שני" אחרי משה ב"אוטוריטה המנהיגותית הדתית-רוחנית", אולם הוא עמד פעמים רבות כ"עצמאי בשטח". אהרון היה מגדולי הדמויות אשר קמו לעם ישראל במשך אלפי שנות קיומו ובאחת הסיטואציות המוכרות ביותר, הקב"ה אף מעיד עליו שלא רק שלא הקפיד, לא קינא ולא ניסה לטרפד את שליחותו ההיסטורית של משה אחיו בהוצאת ובגאולת עם ישראל ממצרים, אלא, אדרבה! אהרון שימש כ"עזר שכנגד" וכ"כלי עזר" למשה. הוא תמך ופירגן ואפילו שימש כ"פה" [=דובר] של משה כשעמדו שניהם לפני פרעה ודרשו בתוקף לשחרר את העם מעול העבדות הקשה מנשוא. ולראיה: "הלוא אהרון אחיך...יוצא לקראתך...וראך, ושמח בלבו...". שמחה ליבית, פנימית, כנה ואמיתית הבוקעת ממעמקי לב אוהב ואשר אך ורק הקב"ה, "בורא כליות ולב", יכול להעיד על כנותה ואמיתיותה.
אהרון היה מבין הבודדים בהיסטוריה המקראית שהגיב ב"דממה" כששני בניו קיפחו חייהם באופן טראגי, ביום החשוב ביותר בחייו, ב"יום שנטל עשר עטרות". תגובתו מאופקת, הרואית: וידום אהרון"!. תרגום: "ושתיק אהרון". דממה/שתיקה המבטאת "צידוק הדין" וקבלת "גזירת מלך", בבחינת: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". ועל-פי תרגומם של בני תימן: "ושבח אהרון", קרי: אהרון מתעלה מעל כאבו האדיר ולא רק ששותק, אלא, אף משבח את הקב"ה. רק אדם שהגיע לדרגה ולרמה רוחנית גבוהה ואדירת מימדים שכזו, לדרגה ולרמה שיש בה פאן של התבטלות טוטאלית מפני ובפני הקב"ה, יכול להיקרא עוד בחייו "אדם מלאך" ולזה התכוון הנביא [מלאכי]: "כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא".
חשיבות וחובה נעימה לנו להדגיש שחכמינו ע"ה מציינים במקורות רבים את גדלותו וגדולתו של אהרון הכוהן, את עוצמתו הרוחנית ותרומתו הנצחית בעיצוב דמותה ותרבותה של האומה היהודית/ישראלית לדורותיה. אהרון היה אחד מ"שלושת הפרנסים [המנהיגים] שעמדו להם לישראל והיה שקול למשה אחיו". אהרון שימש עוד בחייו ועדיין משמש כ"מודל חיקוי" ליישומם של ערכים יהודיים בסייסים ומומלצים בחום, כגון: אהבת האדם והזולת, קירוב רחוקים, צניעות, ענווה, יושרה ציבורית ועוד. מותו הדרמטי היווה "מכה קשה" לעם ישראל שהרי "נסתלקו ענני הכבוד". ועל כן, הם בוכים עליו "שלושים יום", כמספר הימים שעם ישראל בכו לאחר הסתלקותו של משה רבנו. ומן המדרש אנו למדים ש"אלפים היו מהלכים אחר מיטתו של אהרון...ונקראו רבים על שמו. שאלמלא אהרון לא היו באים לעולם". ואף אצל הקב"ה "קשה הייתה מיתתו של אהרון כשבירת הלוחות".
