בית המשפט, עם כל הכבוד והאמפתיה למשפחות הנפגעות, שופט ומחליט על בסיס העובדות והראיות המובאות בפניו. הערכות, ניחושים, תחושות בטן, אינן בגדר השיקולים של השופט, להבדיל מהתקשורת, מהציבור ואפילו מהמשטרה ומהפרקליטות.
לא פעם קורה, שהמשטרה והפרקליטות משוכנעים על-סמך מידע וחומרים חיצוניים, ניתוח אישיות ורמזים, שבידיהם מצויים מבצעי פשע מסוים. אבל אם אין להם ביסוס עובדתי, ראייתי להוכחה, לא יעזור דבר, אם יילכו לבית משפט, ייצאו בידיים ריקות, כלומר: זיכוי.
כדי למלא את אותם חורים בעובדות ובראיות נאלצים לא פעם להשתמש ב"עדי מדינה", כפי שעושות כל המדינות השומרות על שלטון החוק ומנהלות משפטים פומביים על-סמך דיני ראיות וחוקי המדינה - וטוב שכך.
אי לכך - יש חשיבות רבה לצורך בשימוש
זהיר, נבון ומושכל באמצעי הנוסף וההכרחי לפעמים הקרוי "עד-מדינה".
המשטרה, הפרקליטות שבידיהם עד מהסוג הזה, חייבים בזהירות, בהכרת העד על מעלותיו וחסרונותיו, על נקודות החולשה והתורפה שלו כדי להחליט איך, מתי ואם בכלל, להשתמש בו.
ניקח שתי דוגמאות, מתוך עשרות, להוכחת השימוש הלא נבון והמהיר בעד מפתח שיכול לפתור פרשיות מסובכות.
משטרת ישראל חיפשה את זאב רוזנשטיין, שהיה יעד משטרתי בכיר ומועדף יותר מ-20 שנה (עד להסגרו לארה"ב - בתיק סמים על-סמך עדותם של שני אחים "עדי מדינה" על-פי תוכנית הרשות להגנת עדים של ארה"ב).
לפני הסגרתו יצאה המשטרה בהדלפה, הודעה דרמטית שיש לה עד מפתח שיפיל את רוזנשטיין, בתיק רצח. העד היה רוצח שכיר, שפוט למאסר עולם, בשם דוד אטיאס. ההתרגשות הייתה כל כך גדולה שעד שלא השכילו לבדוק בצורה יסודית את הסיפור שלו, שהיה מלא סתירות, לא רציני, לא הגיוני, והמשטרה נאלצה בבושת פנים, לסגת מהסיפור ולהודיע שאין לה תיק במקרה זה.
לפני שנים רבות - היה מקרה דומה עם עד מפתח ששמו בישראל היה אברהם כץ, שחי וגר בתוך משפחת אלפרון ועל חשבונם. המשטרה הצליחה להגיע אליו והפכה אותו לסוכן סמוי ובנתה תיק שירשיע את האחים אלפרון. התברר שהעד, כדי לחפות על מעללי בנו העבריין, סיפק למשטרה סיפורים כוזבים, הוליכם שולל, עד שהפרשה התפוצצה להם בפנים בקול רעש גדול ובתסכול בסדר גודל דומה.
המקרה האחרון של "עד-המדינה" ירון סנקר, בפרשת רצח הנערה שקד שלחוב ז"ל, דומה בפרמטרים רבים למקרים הקודמים. לאמור: שימוש מהיר, פזיז, לא בדוק היטב, לא מוצלב לרוחב ולעומק, ובעיקר התיק כולו מושתת עליו וכשהוא נופל, נופל כל התיק. זאת טעות גסה בבניית תיק ובניהולו. "עד מדינה" צריך להיות לעזר אך בשום ואופן לא - כל התיק.
על-פי הפרוצדורה הפלילית - ראה פק' הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, סעיף 54א' - עדות "עד מדינה" - זקוקה "לסיוע" לצורך הרשעה. ברור שבנסיבות אלה - ההימור על עד כזה לפעמים פועל כבומרנג וכבר היו דברים מעולם.
המונח "עד המדינה" בשימוש של ימינו הוא גלגולו של מונח מתקופת המשפט האנגלי הקדום בראשית התפתחותו - בו עדים שהופיעו במשפטים כעדים מטעם הכתר הבריטי לצורך הרשעתם ולפעמים הוצאתם להורג של אוייבי המלך והמדינה נהנו מחסינות ומטובות הנאה כספיות תמורת עדותם - (עדי המלך).
ברור שעדים אלו במקרים רבים, הוכנו, בויימו ודיקלמו את מה שביקשו מהם - כדי להציל את עורם וראשם.
למרות הזמן הרב שעבר מאז והשינויים שחלו במשפט הפלילי ובעולם כולו, השימוש ב"עדי המדינה" המוסרים עדות כתמורה לחסינות, לטובות הנאה למיניהן להם ולבני ביתם עדיין נפוץ ביותר כרע הכרחי.
יש לאבחן בין "עדי המדינה" בסוגים שונים וברמות שונות בקבוצות הראשיות ובתת קבוצות שהתפתחו מהם עם הזמן.
"עד המדינה" הקלאסי המודרני הוא שותף לעבירה, שהשתתף באופן פעיל, בשוד, בשוחד, באונס, ברצח, בסחר בסמים, וכשהחבורה או חלקה נתפסו, הסכים לשתף פעולה עם המשטרה כדי להציל את עצמו, תמורת אי-העמדה לדין, סגירת תיקים נוספים ובמקרים חמורים אף שינוי זהות ונסיעה לחו"ל - וטובות הנאה רבות אחרות - ביניהן כסף מזומן, תעסוקה ואבטחה.
"עד מדינה" מקבוצה ב' - הוא אדם שמשתתף בתכנון ובביצוע עבירה, שעדיין מתקיימת, כגון קשירת קשר להונאה, לעסקת סמים גדולה, ובמהלך התכנונים הסכים לעבור לצד המשטרה, להפליל את חבריו, להקליט אותם, לצלם אותם ולפעמים אף לדחוף אותם לביצוע העבירה. כשהם נתפסים הוא כמובן מעיד נגדם תמורת טובות הנאה שונות.
עדים מן הסוג הזה הם המסוכנים ביותר. אם במשפט דרעי, כמו בפרשת נתניהו, ראינו עדים מקבוצה א' - כמו העדים במשפט נמרודי, שהופיעו במשפט. שייכים לקבוצה השנייה המסוכנת, עדים שהם גם שותפים לעבירה. הם גם יכולים לנצל את מעמדם לסחיטה ואיומים וגם לדחוף ולארגן בסיס ורקע עובדתי ומשפטי להפלת הקורבן שסומן על-ידיהם ו/או על-ידי המשטרה ויכולים בקלות להיות "סוכן מדיח" ישיר או בעקיפין.
כל מי שמצוי במטריה יכול להבין עד כמה קל להקליט אנשים ולהוביל אותם בעורמה ובתכסיסים, או מתוך רכישת אמונם, להגיד משפטים ולהשתמש במונחים בעלי משמעות כפולה או משמעות מפלילה כמו "צריך לחסל אותם", "אסור לתת להם להמשיך", "יש צורך לטפל בהם" ובוודאי משפטים כאלה שניתן לומר אותם מתוך כעס ושנאה מבלי להתכוון לביצועם ולמשמעות המעשית שלהם.
דהיינו - חיסול או רצח או איומים - ראה דברי קצין המשטרה הבכיר שאמר בשיחה שהוקלטה, כי יש לחסל את השופט הרטל - וכולם פרשו זאת כאמירה סתם ללא כוונה.
מי שמקליט את "האובייקט", שולט הן בהקלטה, הן בתוכן השיחה והן בכיוון והמשמעויות שאליהם הוא מוביל את המוקלט.
בית המשפט והפסיקה נזהרים מאוד מעדים אלה ובודקים היטב את חומר הראיות תוך דרישה "לסיוע" על-פי החוק לפני שהם מסתמכים עליהם.
השימוש בעדים מסוגים אלה, מקובל במשפטי ה"מאפיה" בארה"ב, באיטליה, באנגליה ובלחימה בפשע המאורגן בעולם כולו - וכמובן גם בישראל.
אסור גם לשכוח שלעדים אלה יש אינטרס אישי להצליח במשימתם, לספק את דרישת המשטרה בהתאם להנחיות והתדרוכים שקיבלו ולהוכיח שהם שווים את הכסף שיקבלו. עד כמה מסוכן לסמוך על "עדי מדינה", התברר בפרשת נתניהו. "עד המדינה" עמדי הוא זה שעל-פיו ולפי ציפיות המשטרה היה צריך "להפיל" ולהפליל את בנימין נתניהו. המציאות הוכיחה כפי שכתבתי בזמנו, כי עד זה הוא "שיציל" את נתניהו והיה הגורם העיקרי לסגירת התיק הפלילי נגדו, בגלל חוסר אמינות וגרסותיו המנוגדות והמבולבלות.
גם "מדובבים" מקצועיים או מתנדבים הם תת-קבוצה של "עדי מדינה". העד אברהם כץ, שהיה לכוכב בעיני המשטרה התברר כשקרן וכרמאי בחלק מעדותו בה ניסה להפליל את האחים אלפרון ולחפות ולהציל את בנו שהסתבך בגניבת נשק ורימונים (כמפורט לעיל).
בית המשפט ופרקליטים פליליים יכולים להביא שורה ארוכה של מקרים בהם "עדי מדינה" הועמדו באור שונה ממה שחשבה המשטרה. עדים שיקרו, חזרו בהם "ועבדו" הן על המשטרה, הפרקליטות ולצערי גם על בתי המשפט.
מתוך ניסיון אישי של 45 שנות משפט פלילי, בהן שמעתי, קראתי, ראיינתי וראיתי עשרות עדים, הנני יכול לומר שהם אינטרסנטים, מניפולטיביים, שקרנים, אגואיסטים, פחדנים, עבריינים שיכולים בקלות לשטות ולהתל במשטרה, בפרקליטות ובבתי משפט ובמקרים חריגים גם להושיב בכלא אנשים תמימים וחפים מפשע.
כדוגמא אתן מקרה אחד קיצוני בו "עד מדינה" שהמשטרה תמכה בו ללא היסוס ובתקיפות, העיד משך שלושה ימים על דוכן העדים בצורה מרשימה ומשכנעת, כשהוא עונה על כל השאלות הקשות, על הסתירות, על אי-ההבנות וחוסר ההיגיון. בית המשפט הלך שבי אחרי עדותו השוטפת והביטחון שהקרין. אך דווקא דברים אלה הם שהדאיגו אותי ולא נתנו לי מנוח בשל היותם שלמים וטובים מדי וללא סתירות וספקות - שכן קבלת עדותו בנושא גניבת נשק מצה"ל ומכירתו לערביי השטחים, נשק שחלקו אף הגיע לחמאס ולפת"ח לביצוע פיגועים, היו שולחים בחור ישראלי צעיר ל-20 שנות מאסר לפחות.
לאחר בדיקה וחקירה אישית עם גורמים ביטחוניים, הגעתי למסקנה שמדובר בשקרן פתולוגי בעל כושר דיבור והמצאה מדהימים. במעשה חריג ויוצא דופן בגיבוי מלא של פרקליטת מחוז המרכז הודעתי לבית המשפט ביוזמתי שאסור להאמין ל"עד המדינה". והנאשם זוכה ואף קיבל פיצויים על מאסר שווא.
המסקנה - השימוש ב"עדי מדינה" הוא מסוכן אך הכרח בל-יגונה בכל העולם. לכן רק מערכת אמיצה ובוטחת של תביעה ובתי משפט יכולה להתמודד עם הבעיה.
כהערת אגב ניתן להוסיף - מבלי להיכנס לפירוט יתר, כי גם השימוש ב"מדובבים" המוכנסים לתאים של חשודים, כאשר שיחותיהם ותנועותיהם מוקלטות ומצולמות הם סוג של "עדי מדינה" - המתודרכים בדרך כלל בנושא החקירה והחשוד שבתא, מקבלים טובות הנאה גלויות וסמויות ותפקידם העיקרי לעודד את החשוד/נחקר לדבר, לספר, להפליל, להתוודות על-ידי מתק שפתיים, ידידות נלהבת, העברת מכתבים/פתקים או טלפון נייד שכביכול הוגנב לתא - ומכאן החשד והזהירות הנדרשת מעדים אלה.
בצעד נכון - לפתרון הבעיה, הועבר
חוק ההגנה על עדים - שנכנס אומנם לתוקף, אך כמעט לא מופעל בשל חוסר תקציב פלוס כוח אדם מיומן. בעיה נוספת, בשל היות ישראל מדינה קטנה, שאין בה סודות - יש לתאם גם עם מדינות זרות, משטרות זרות, שת"פ - שהוא די מסובך וגם עולה הרבה כסף. אבל כל מלחמה עולה כסף, וגם מלחמה בפשע וההגנה על חברה בריאה ושלטון החוק - מחייב זאת.
