מפעלי ים המלח מייצרים אשלג שנמכר, בין היתר, גם למפעל חיפה כימיקלים. המפעל החיפאי הופך את חומר הגלם לדשן חיוני לחקלאות ולתעשיית המזון. שתי החברות מייצאות כ-95% מתוצרתן. שתיהן הניבו רווחים גדולים לבעלים ב-2008. בינתיים טיפס מחיר האשלג בעולם, ים המלח העלו גם הם את המחיר, הקליינט בחיפה "רוצה הנחה" במחיר האשלג.
סכסוך מסחרי (דה מרקר 19.04.09) רגיל בין גבירים.
אילו כללי המשחק היו נקבעים על-ידי השוק החופשי, היה הקליינט בחיפה בודק הצעות מחיר אחרות בעולם לרכישת אשלג, ויש לפחות עוד 6 יצרנים גדולים בעולם לאספקת חומר הגלם, ואם היה מקבל הצעה זולה יותר, היה מתמקח עם ים-המלח ואולי קונה לבסוף מהמתחרה. חיפה כימיקלים אינו קליינט זניח עבור מפעלי ים המלח, המפעל קונה בערך 15% מהיקף ייצור האשלג של ים המלח. המו"מ היה ודאי נסגר ביניהם איפשהו באמצע - שניהם היו נהנים מהחיסכון בהוצאות הובלה והוצאות מסחר בינלאומי אחרות. מרחקי השינוע קצרים יותר בין ים המלח לחיפה מאשר בין חיפה לספק ברוסיה או בקנדה. ייבוא חומרי גלם אינו זר לחיפה כימיקלים. החברה, שרכשה בעבר פוספטים מהנגב - מייבאת כיום את החומר מרוסיה. גם חומרי גלם אחרים, כגון אמוניה, מיובאים.
אבל המשטר הכלכלי במדינת ישראל אינו "קפיטליסטי". ה"שוק החופשי" טוב לתעשיינים ישראלים כל עוד הרווחים קלים. את המשטר הקיים בישראל ניתן לכנות כ"דמוקרטיה חברתית" שמשמעותו העיקרית היא שפוליטיקאים מחליטים במקום השוק מי ירוויח, ובעיקר - איך יתחלקו ההפסדים. "שוק חופשי" קיים בישראל בעיקר בעסקים קטנים: אם חנות נעליים או מסעדה מפסידים - הבעלים פושטים רגל. ככל שהעסק גדל וככל שמערכת הקשרים "הנכונים" של הבעלים מסתעפת - מצטמצמת השפעת "כוחות השוק" על העסק. זכות הקיום של עסק בכלכלה חופשית, נקבעת על-ידי יכולתו למכור לציבור את מוצריו באיכות ובמחיר טובים ממתחריו. כלומר, כדי להרוויח צריך להשביע את רצונם של המוני הלקוחות. ב"דמוקרטיה חברתית" לעומת זאת, קובעים כוח הזרוע וקשריך הפוליטיים: הכוח לחסימת הנמל, או לכיבוי זרם החשמל - קובע את גובה המשכורות שם; והלחץ על פוליטיקאים, באמצעות לוביסטים, יקבע את רווחי הבעלים, או מי יישא בהפסדים של חיפה כימיקלים.
אין פלא ששני הטייקונים פנו אל הממונה על ההגבלים העסקיים כדי ש"תכריע". איך "מכריע" פקיד ממשלתי - הרי אין לו מושג חיוור בעסק? הצדדים יגישו ניירות, יגייסו "מומחים", ובעיקר יפעילו לחצים. כוחות השוק יוחלפו על-ידי לוביסטים מוכשרים.
פתאום שניהם רוצים "פיקוח" ממשלתי. כאשר שני גבירים מעוניינים ב"פיקוח ממשלתי על מחירים" מתגבר החשש שאזרחי מדינת ישראל הם שישלמו את המחיר. הרי אם המדינה "קובעת מחיר", היא גם אחראית לתוצאות העסקיות של אותו "מחיר". כך כבר קורה עם מחיר החשמל, המים, התחבורה הציבורית ועוד. לא נתפלא אם ה"תחשיבים" יובילו למסקנה שנדרש סבסוד ממשלתי של האשלג - כדי "להציל" את מקומות העבודה של 800 עובדים בחיפה (ואת רווחי הבעלים...) ובטח כדי "לעודד את הייצוא". החשבון יוגש כרגיל לגב' כהן מחדרה. עול נוסף על צוואר המעמד הבינוני בישראל.
