לפני מספר ימים ישראל חוותה את יום העצמאות ה-61, והשלטים בחוצות הדגישו כי יחגגו "ללא מורא". האם יעלה על הדעת לאחל לאמריקנים ולצרפתים כי יחגגו את יום עצמאותם "ללא מורא"? חלק מההסבר: מסע ההפחדה שראשי המדינה מקיימים, מאז הקמתה, בהעדפה כי הציבור יחיה בחשש מתמיד משואה שניה.
ספק אם בחיי היום יום הציבור מוטרד מהלכי האימים האלה. הניסיון מורה כי מרבית הישראלים מקדישים רק מעט מחשבה לדרכי החשיבה של נציגי הציבור, ואינם מנסים לבחון באיזו מידה משתמשים הנבחרים במדינה בשיקול דעת.
כשבאים לבחון את דרכי העבודה וההישגים של מנהיגי ישראל בעשור האחרון, אין סימנים כי גילו סקרנות, או נקטו ביוזמות חדשניות. בנוסף, מעט תשומת לב ציבורית ניתנה להיעדרותם של עקרונות מוסריים וכבוד לאמת בקרב המנהיגות.
רמת האמינות, שיקול הדעת והסקרנות המגלים נבחרי העם כיום, מוגבלים עוד יותר, כך נראה, מאלה שהיו בשנותיה הראשונות של המדינה. השאלות הנלוות לתכונות אלה מתייחסות לדרך עבודתם של הנבחרים, החל מקביעת הקדימויות לחלוקת משאבי המדינה, לרבות לחינוך ולביטחון, וכלה בחיפוש דרך כנה להגיע לשלום אמיתי עם האוכלוסיה השכנה. לפעילויות אלה יש השפעה ישירה על דרך החיים של כלל הציבור.
המבחן העיקרי שנשאר ללא מענה הוא מה עשו - ומה ניתן לעשות - למען הסדר קבע שיביא שלום לאזור. דוד בן-גוריון סרב בעקיבות לדון בדרכי שלום (או לעשות למען קביעת גבולות מוסכמים למדינה). שאלה זו לא נידונה מעולם בישיבות ממשלות ישראל, פרט לחריג במענה לממשלת ארצות הברית, שביקשה לשמוע לאחר מלחמת ששת הימים מה הן כוונות ממשלת ישראל בקשר להסדר ולשלום. הבקשה הביאה לדיון בן ארבע ימים שהתקיים ב-16-19 ביוני 1967, ובו נידונו הוויתורים שתסכים ישראל לעשות להשגת יעד זה. באותה ישיבה סוכם כי בתנאים מסויימים ישראל תסכים לוותר על הסיני ועל הגולן. הממשלה לא עשתה לאחר מכן דבר ליישם החלטות אלה, ולמעשה עד לאוקטובר אותה שנה, גם החלטה זו התמסמסה (ועל כך גם דווח לוושינגטון).
לאחר הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ותחילת העשייה שלא הושלמה סביב אוסלו, ממשלות ישראל לא חזרו לדון בדרכים ליזום הסדרים עם הפלשתינים, או עם שכני ישראל האחרים.
מן הראוי לבדוק עד כמה מסתמכת המערכת הפוליטית על המומחים הבכירים המכהנים ליד ראשי הממשלה, ובראשם ראשי קהיליית המודיעין, ועד כמה קשובים הם לרעיונות חדשים. ייתכן שהם מקובעים בדעות, ומשדרים ליועצים כי אינם שואפים לשמוע רעיונות חדשים.
יועצים אלה זוהו ברובם, לפחות עד תחילת שנות השמונים, כ"יונים". אין ספק כי ראשי הקהילייה הציגו לממשלה את האמת על-פי המידע שבידם, ולפי מיטב יכולתם ואמונתם. אך ברור, מתוך לימוד הנושא, שכולם נמנעו מלהשקיע אמצעים לבדוק מה הם הסיכויים לעשיית שלום. כשנתבקשו להסביר, הם ציינו כי הנושא לא עניין את ראשי הממשלה או את שרי הביטחון, שהיו רואים בהקצאת משאבים כזו - בזבוז. ניתן להניח כי מעט העצמאות המחשבתית שהייתה להם בעבר, קטנה בדור האחרון, וכי דיווחיהם היום מושפעים מהתיישרותם לציפיות השרים. השרים רגישים להסלמה למלחמות, למערכות אלימות ולאיומי טרור, אך אינם מתעניינים בסיכויי שלום. ניתן להבין כי בהיעדר איסוף מודיעין עצמאי, ובתנאים סימביוטיים אלה, ספק עד כמה מודעים מקבלי ההחלטות לעובדות אמיתיות.
כבעבר, גם כיום, אין כל סימן כי מנהיגי ישראל רואים תנאים שבהם הערבים שותפים שווים לחיים בשלום, ואינם מתעניינים בדרכי חשיבתם. פרט אולי ללוי אשכול בסוף ימיו, לא היה ראש ממשלה אחד שהתעניין בכנות בעם הפלשתיני ובמנהיגיו, וחשב מה ניתן לעשות בשיתוף יצירתי עימם. בהעדר מידע או סקרנות העדיפו ראשי המדינה את החלופה הכוחנית על הסיכויים הקשורים בהושטת יד.
הישראלים לא התייחסו לעובדה שהערבים רואים אותם כתחמנים, שאין לסמוך על מחוייבויותיהם. הדוגמאות המוחשיות שלהם: המשך מדיניות ההתנחלויות, במשך חמש-עשרה השנים מאז אוסלו, והדרך שבה נציגי הרשויות מתייחסים אל הערבים כאזרחים נחותים.
המדובר לעיל מתייחס לא רק לראשי הממשלה, אלא לרוב החברה הישראלית. העובדה כי הקברניטים מעולם לא חשבו על פיתרון של שלום, מתבטאת בדרך הפעילות של מערכות החינוך ובתוכניות הלימודים בבתי הספר. בכל אלה אין סימן להכשרת ילדי ישראל לאפשרות שיום אחד יחיו בשלום ובשיוויון עם שכניהם הערבים.
תוצאות הבחירות האחרונות מורות כי הישראלים השלימו עם המדיניות שמאפשרת לשרים לתפקד ביהירות ובדעתנות, שעל פיהם משתמע כי "מה שהיה, הוא שיהיה".
האמנם?
