מנחם בן עדיין במסע אל.אס.די שערך עם אבידן לפני שנים. אז, לדבריו, נולד מחדש, כבר לא אובדני. המסע נמשך. יש עליות ויש כמה "ירידות" שבן לא ממליץ עליהן. לפני כשבוע הוסיף והכריז שהוא מאמין באלוהים אבל שונא את הרבנות. מצווה גדולה, לדבריו, לשנוא את הרבנות, כי יש לכך סימוכין במשנה, בפרקי אבות. זה בתלמוד, שהוא כמו כתבי הקודש של היהודים.
בן מתכוון לרבנים ולכל מה שהם מאפיינים בציבור החילוני. הרי גם הם מותג במציאות המורכבת שלנו. הוא אוהב את אלוהים, לא את כלי הקודש שלו. הוא נעשה פרשן תלמודי.
אבל האמת רחוקה מרחק עצום מדבריו. היא הפוכה. הציטוט מפרקי אבות הוא עצה אישית לכל אחד מאיתנו. עליך לשנוא את השררה, את הנשיאות. אל לך לשאוף לשררה, לכבוד שיש במשרה. אם אתה לומד תורה – למד לשמה.
המנהיגים היהודים המובהקים שלנו לא רדפו אחרי הכבוד והשררה. לא אברהם אבינו (ואני עפר ואפר), לא משה רבנו (שלח נא ביד תשלח), לא שאול המלך (הנחבא אל הכלים) ולא כל נביאי ישראל. הם ברחו מפני הכבוד והכבוד רדף אחריהם. אבל מנחם בן לא מבחין בדברים האלה. במציאות של ימינו יש טלוויזיה, והמנהיגים עומדים בכל כיכר עיר וטופחים על חזיהם מולה, אני, אני, אני ואפסי עוד.
זכות או חובה? שוב, בכל מקום, מדברים על זכויות. ראיתם או שמעתם מישהו מדבר על חובות? התורה מדברת על חובות, התלמוד מדבר על חובות, המסורת היהודית מדברת על חובות. החינוך היהודי כולו חובות. חובות שבין האדם לבוראו וחובות שבין האדם לחברו. אבל היהודים, כמו כל אזרחי העולם, מדברים רק על הזכויות שלהם. הם מוכנים לצאת למלחמה על הזכויות שלהם.
כל המלחמות באו לעולם בגלל מאבקים על זכויות. לא שמעתי שפרצה מלחמה בגלל שמישהו רצה לקבל עליו חובות. אם כל אחד מאיתנו היה מתחנך לקיים ולמלא את חובותיו – לא היינו צריכים להילחם על זכויות. כי החובות שלנו הן הזכויות של הזולת. והחובה הגדולה ביותר היא, ואהבת לרעך כמוך. חלום בהקיץ. רבים חושבים שזה ממש סיוט.
מתנחבל בפתח-תקווה כבר שנים אני מנהל ויכוח מר עם "שלום-עכשיוניק", שמאלני צרוף. נאור. הויכוח מתנהל באחד הפורומים הציבוריים שכל אחד יכול להיכנס לתוכו. הוא אומר לי, אתה רוצח חפים מפשע בעזה ולפני כן רצחת אותם בלבנון. הפלשתינים נלחמים על אדמתם שנגזלה. אתם כולכם מתנחבלים, גנבים, שודדים. רוצחים חפים מפשע בשביל נדל"ן. גזלנים. אתה לא מוסרי, מטיף לטרנספר. יש עם פלשתיני ואתה מנסה לאייד אותו. אתה גזעני ארור.
הוא מרבה לצטט את הנביאים שבתנ"ך, את המוסר היהודי שבתוכו. אבל התנ"ך עצמו הוא קישקוש מגוחך אם רוצים להסתמך עליו בויכוח למי שייכת ארץ ישראל. זה לא קושאן, לדבריו. מכירים את זה?
מפעם לפעם אני דוחף כמה משפטים מרגיזים לויכוח שבינינו. אני אומר לו, תשמע, אתה גר בפתח-תקווה. הערבים לא מוותרים עליה. הם רוצים להחזיר את הפליטים שלהם לשם. אז איך אתה יכול להטיף לי מוסר? אני מתנחבל – ומה אתה? ומה כל חבריך שגרים ביפו, בחיפה ובנהלל?
הוא לא עונה. הוא לא מתייחס לשאלה הזאת. זה הרבה מתחת לכבודו, כבר כמעט שנתיים. השבוע התחלפה רוחו והוא ענה לי. הנה תמצית תשובתו המלומדת.
"הקטע שלך עם פתח-תקווה לא ממש עובד כי בכל ההסכמים שהיו עד היום עם הפלשתינים (אתה מוזמן לבדוק בעצמך במקום לחזור עם גידופים) הייתה הכרה מלאה מהצד הפלשתיני בגבולות 67 (הקו הירוק)... אם ברצונך שיענו לך בתבונה, חפש לך קו טיעון יותר אינטליגנטי..."
התרגשתי. כי הוא מתייחס לפתח-תקווה אחרי כמעט שנתיים.
עניתי לו כדלקמן: עכשיו תראה כמה לא מוסרית העמדה הלא-מוסרית שאתה נוקט בה באופן הכי מוסרי, צדקני ומוסרני. כל קיומנו בארץ ישראל – לתפיסתך העקרונית – הוא פועל יוצא מהסכמה ערבית. זה מה שזה. אם הם מסכימים שנאחז בפתח-תקווה (כי יש הסכמים, אתה אומר) אז אנחנו בסדר גמור מהבחינה המוסרית שלך. כלומר, אנחנו עדיין בחזקת כובשים ומתנחבלים גם בפתח-תקווה, יפו וחיפה, אבל לזה הערבים שלך כבר מסכימים שנהיה כאלה ונשאר שם.
כיוון שאתה תושב פתח-תקווה, אז קבלת על עצמך את המוסר המעוות הזה בעזות מצח נחושה ולא עופרת יצוקה. מתנחבל – אבל ברשות הפלשתינים. זה אחלה מ ו ס ר י.
אם הערבים לא מסכימים שנשב איפשהו, אז מצב היהודים הוא בכלל לא מוסרי ואתה יוצא נגדם כמו במערת המכפלה, בחברון ובבית-לחם. נו, נביא אתה רוצה להיות?
