למקרא הכותרת, הקורא עשוי לסבור כי כתבה זו עוסקת בהדלפה עיתונאית מישיבת ממשלה הדנה באיום האירני ("להתחנף לאובמה או לתקוף"), וה"כרובים" אינם אלא מטוסים של חייל האוויר שלנו ("בחורינו המצוינים"), אשר עוברים בימים אלו ממש ליטוש אחרון (אולי אפילו וקס) לכבוד התקיפה באירן: בבושהר, ובניתאז. כפי שראינו את אסד מבויש לפני מספר חודשים, לאחר שהודלף כי ישראל תקפה את הכורים בסוריה, כך נראה את אחמדינג'אד חסר אונים אל מול החורים הפעורים באדמה שישראל בטח תייצר בכמויות בארצו-הלא-קטנטונת. אז הרי החדשות: כרוב הוא כרוב (על משקל "סיגר הוא רק סיגר"). אך לא: במסגרת אירועי "100 שנים לתל אביב", יזמו קבוצת אדריכלים ומתכננים את אירועי "בתים מבפנים". מדובר בסיורים מודרכים, מדרום העיר, עד לצפונה. פינות שגרתיות בימים כתיקונם הופכות ל'יבשת אטלנטיס האבודה' ובה אוצרות קסם: היסטורים, ארכיאולוגים, אנושיים, תרבותיים, אדריכליים. פה, מעבר לפינה.
בחרתי, בעיקר מטעמי קל"ב, לסקור את הגינה האקולוגית שבשכונת מעוז אביב. שכונת מעוז אביב אינה עוד אחד ממיזמי הנדל"ן המפלצתיים אשר מבתרים את אופייה השכונתי של צפון תל אביב.
זוהי שכונה "של פעם", שהייתה בזמנו מרוחקת ממרכז תל אביב ומופרדת ממנה בשטח פתוח גדול, ואשר הוקמה בידי האגודה השיתופית של אנשי צבא הקבע.
הבתים הם בתי-שיכון, שם נרדף לשיכון עוני (לכאורה). בתי רכבת, אשר נוצרה להם תדמית עממית של צ'חונות. תדמית לא יוקרתית.
למעשה, מגורים ב"בתי רכבת" אלו הם מגורים המבטיחים את איכות החיים העירונית הטובה ביותר. בניגוד לבנייה הצפופה וחסרת החן של היום, של מגדלים בני עשרים קומות חסרי אישיות, חן ואופי, אשר נישאים בצפיפות-גטואית זה לצד זה לאופק מחוויר (ונדלנ"ניסטי גם הוא, שכן גם בשיכון ממול בונים), לשיכוני הרכבת חן מיוחד משלהם. לא רק המדשאות המוריקות אשר נישאות מ"רכבת" חומה אחת לרעותה, אשר כיום לא ניתן למצוא כמותם, בשל בולמוס זלילת הקרקעות הבלתי מרוסן של סרסורי הנדל"ן, אלא גם חינניות וקסם אישי. בין הבתים ניתן לראות ערסלים הקשורים לעצים, נדנדות, מתקני ילדים מאולתרים, בתי עץ "כמו של פעם" על העצים, ספסלים וכורסאות אשר מעידים כי השכנים נוהגים לשבת ב"לילות הקיץ החמים" בחצר.
האור הבוקע מבתי שיכון אלו לעת ערב משרה עליהם אווירה קיבוצית משהו. אתה יכול לראות מה השכנים עושים בבתיהם, אך התחושה אינה חטטנית, אלא 'קולקטיבית'; וזאת להבדיל אלף אלפי הבדלות מממגדלי ה"יוקרה", שאינם אלא גטאות בטון אשר מקנים ליושביהם תודעה כוזבת של "הצלחה בחיים" ו"יוקרה", ואשר בהם הניכור שולט, ולא ניתן לראות את השכנים בבתיהם, ולחוש דרך צפייה זו את הלב הפועם של החיים השכונתיים.
בלילות השמיים הכהים, הכוכבים, האורות הבוקעים מן הבתים, מטיילי-הכלבים האחרונים, והאורנים העבותים שפעם נהגו לשתול בשפע לצידי הבתים בחצרות, משתלבים לכדי תמונה יפייפיה אשר מאזכרת את ציוריו של אנרי רוסו.
הגם שהשכונות הצפון-תל אביביות נבנו בעבר, ללא כל יומרה להיות "צפונבוניות", הן הפכו בהדרגה לכאלו, בעיקר בשל סדרות כגון "רמת אביב ג'". עם זאת, צפון תל אביב היא רב פסיפסית. דחפור הנדל"ן אשר גורף כל חלקה טובה של 'העיר של פעם' עדיין הותיר כמה פנינות סביבתיות-עירוניות אשר צמחו "מלמטה", ללא יד מכוונת של סרסורי נדל"ן אשר עושים ימים כלילות בועדות לתכנון ובניה, תוך שהם חונקים את השטחים הפתוחים האחרונים של העיר בבטון ומלט וממתגים זאת כ"יוקרה", כ"איכות חיים" וכ"שופוני יא נש, אני מוצלח". בעוד שאת השכונות החדשות, בטונדות השיש הצפופות, מציפים מתעשרים חדשים, אנשים אשר אוחזים בכל סמלי הסטטוס והיוקרה הנכונים, בשכונות הישנות מתקבצים להם תושבים מסוג אחר.
אלו הם תושבים אשר יוצאים להוריד את הכלב שלהם, בידם האחת רצועה, ובידם השניה "שקי קקי" (השקית שאוספת את 'תוצרי' הכלבים). אלו התושבים אשר בבוקרו של יום, לפני העבודה, ישתרכו ליד מתקן המחזור ויתחבו אליו מכל טוב בקבוקי פלסטיק מרוקנים (לעולם, אבל לעולם, ישנו רוב מוחלט במתקני המחזור של השכונות האלו למיים מינרלים. התושבים האלו פשוט לא שותים משקאות מוגזים מתוקים, במסגרת האקולוגיזציה של חייהם), עיתונים ישנים (לרוב - 'הארץ'), קרטונים, וסוללות משומשות. אלו הם התושבים אשר נצפים בהמוניהם רוכבים על אופניהם, קסדות לראשם, וילדיהם הרכים בשנים מורכבים במושב האופניים האחורי, גם הם חובשים קסדות. אלו התושבים אשר נראים לעיתים קרובות לאורך הירקון המזוהם והדלוח, כשהם רצים, גולשים ברולר בליידס, ובכל מיני גרסאות של הכלאות בין קורקינטים ואופניים, שאינן פוגעות בסביבה. אלו התושבים שיחשבו פעמיים טרם ידפיסו דפים או ידליקו את האור "בגלל הסביבה".
בתוך המרקם העירוני-אנושי-תרבותי הזה, טבעי שתצמח גינה אקולוגית. חדווה, אחת המקימות של הגינה, אשר הנחתה את ההדרכה, היא אם לילדים אשר מתחנכים ב'חינוך ביתי'. יתכן וזה היובש, אבך הגינה לא נראתה מרהיבה, אסטטית או יפה. בסידור יפה ("כיכר" מרכזי שמתוכו יוצאים שבילים) סודרו להן גינות, על טהרת האקולוגיה וללא מדבירים, דשנים וכימיקלים, ובהן ירקות מסוגים שונים, ופרחים. הגינות היו מוזנחות, וחדווה תסביר זאת בתושבים (כל אחד מהם משלם 50 שקלים לחודש בכדי להחזיק גינה שכזו), אשר התחייבו לטפח את הגינה, אך לא יכלו להגיע אחת לשבוע.
כדי לחוש את תחושת 'עובדי האדמה' של 'פעם', על תושב השכונה (גם תושבי שכונות אחרות יכולים, אך זה רחוק) לשלם חמישים שקלים לחודש אשר מקנים לתושב את הזכות להחזיק גינה משלו ולקבל את כל מה שדרוש בכדי לתחזק גינה זו (זרעים, כלי גינון וכו').
המיים הם על חשבון עיריית תל אביב. התושב מתחייב להגיע לגינתו אחת לשבוע, לנכש עשבים ולבצע את שאר הפעילויות אשר דרושות לתחזוקת הגינה. חדווה מספרת כי אנשים לא עושים כן, כי הם "תופסים את הגינה כמוצר שקנו, ושיש להם זכות לעשות בה כרצונם, לרבות הזנחתה. הם חושבים שהם מקבלים שירות והם הלקוחות".
למרות הניסיון לחולל מהפכה תפיסתית, אקולוגית, סביבתית וחברתית, מוחם של תושבי מעוז אביב, או לפחות חלקם, נשאר מקובע בתודעה צרכנית של "קניה", שלאורה הם "רכשו" את האדמה ויכולים לנהוג בה "מנהג בעלים".
חדווה מסבירה כי התושבים, גם בתשלום, אינם יכולים לעשות בגינה "ככל העולה על רוחם" (קרי להזניחה), וזאת היות ו"יש התחייבות אל מול עיריית תל אביב".