בנדיקטוס ה-16 מבקר בישראל כראש הכנסייה הקתולית וכראש מדינת הוותיקן. כראש מדינה יש לו בישראל מקבילים. כראש הכנסייה אין לו. היהדות אינה כנסייה. אין בה מבנה היררכי הדומה במשהו למבנה המאפיין את הנצרות הקתולית. איש לא הוסמך לעמוד בראש היהדות, לדבר בשמה, להיות התגלמות ממלא מקומו של בורא עולם עלי אדמות. אפילו תורה שניתנה מסיני לא בשמים היא. גלריה גדולה של נביאים וחכמים, המתאחדים סביב לעיקריה ויסודותיה ומקבלים על עצמם בכל דור ודור תמיד לא להוסיף לה תג ולא להחסיר ממנה תו מפרשים אותה הלכה למעשה על-פי חוקי הרוב הארצי וכל דור ודור מקיים מה שאמרה התורה עצמה בספר דברים פרק יז' פסוק ט: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. כך בעולמה של ההלכה הפסוקה ואחת כמה וכמה כן בעולמה של ההגות. חירות המחשבה וחופש היצירתיות בחתירה אחר אמיתות המסתתרות בערכים המנסים להגדיר את מקומו של האדם מול קונו, של אדון כל מול הבריאה, מושלת בעם עד שאין סיכוי לשום דוקטרינה להתקבע בו התקבעות מובילה. היהדות היא כנסת ישראל לא במובן המוסדי אלא במובן המהותי.
לא כן הנצרות הקתולית. כבר לפני קרוב לאלפיים שנה כשהחלה צעדיה ככת העתידה להיפרד פרידה מלאה מהיהדות, חידשה את החידוש כי פטרוס הוא הנבחר בשליחים ולו בלבד הועיד האל כביכול את התפקיד הנעלה להיות בא-כוחו בעולם. כבר במאה השלישית קובעת הכנסייה כי הבישוף של רומא, הוא האפיפיור, הוא יורשו של פטרוס, ממלא מקומו וממלא-מקום שולחו. אף על-פי שהאפיפיור כאדם דומה לכל אדם והוא כמוהו אינו נקי מלכתחילה מעוון אשר עווה ומחטא אשר חטא, הוא הופך לסמכות כנסייתית שאינה יכולה לטעות בענייני הדוגמה של הכנסייה. אסיפת הוותיקן הראשונה ב-1870 מעניקה לו סופית את המעמד של "בלתי הטועה עולמית" בענייני הלכה ואמונה הקובעים את משמעותה התיאולוגית של הנצרות הקתולית. זה קרה בינתיים רק פעם אחת ב-1950 כשפיוס ה-12 הכריז אקס קתדרה כי העלייה לשמים של מריה היא עיקר באמונה הנוצרית, אולם לענייננו ככלל הסמכות הזאת המעניקה לאפיפיור מעמד דל בלתי טועה בענייני הלכות ואמונה היא ביטוי עליון למהות מעמדו של הכס הקדוש בקרב מאמיניו. אין למהות הזאת לא אח ולא אחות, לא רע ולא קרוב בישראל העם ובישראל המדינה.
אין ספק כלל כי ככל שהדברים נוגעים לאפיפיור, ביקורו כאן הוא ביקור של ראש כנסייה וראש הוותיקן. כל ההכנות לקראת הביקור, ההתבטאויות הפומביות, המסרים בעל-פה ובכתב מעידים עדות שאינה יכולה להיסתר כי בנדיקטוס רואה בביקור ביקור מדיני וביקור דתי, ביקור של ראש הוותיקן וביקור של ראש הכנסייה. יחסי הוותיקן עם המדינה מורכבים ומסועפים ויחסי האפיפיור עם העם היהודי מורכבים ומסועפים עוד יותר. הוא בא לכאן לעסוק בשניהם.
אבל, ככל שהדברים נוגעים לנו, אי-אפשר לנו לקבלו רשמית אלא כראש מדינה. אין לנו לא איש ולא מוסד, לא רב ולא כוהן היכול והרשאי להידבר עמו בשם העם היהודי, לא בעבר ולא בהווה. כל אדם בישראל רשאי לבטא את עמדתו כיהודי ליחסה של הכנסייה לדורותיה לאומה היהודית לדורותיה, לדרוש חשבון, לקבל התנצלויות, לדחות אותן, לברך על שינויים, לקבוע שאין בהם די, וכל כיוצא באלה. ההידברות הממוסדת עמו אינה יכולה להיות רלוונטית אלא במישור של יחסי מדינה עם מדינה.
לא שהתשתית ההיסטורית המעובה יותר משאנו מסוגלים לחוש אותה של יחסי ישראל העם עם הקתוליות ככנסייה אינם משפיעים השפעה עמוקה עד למאוד על התשתית המדינית, אלא שהשפעה זאת אסור לה להיתעל לצינורות דיפלומטיים בהם יש מקום לדון בענייני מדיניות, מעמד, רכוש, חופש הפולחן, וכהנה עניינים חשובים הנדונים בין מדינות. לכך יש משרד החוץ ומשרד המשפטים וכמובן משרד ראש הממשלה. בעניינים של תיאולוגיה אין מלכות צריכה לגעת בחברתה אפילו כנימה דקה שבדקה. לא רק שהיהדות אינה תיאולוגיה, ואינה דוקטרינה וכבר אמרנו, אינה כנסייה ועל כן אין למעמד כוהניה ורבניה כלים של התדיינות עם דת שהיא תיאולוגיה ודוקטרינה וכנסייה, אלא שספק גדול הוא שאם היו כלים כאלה ראוי היה להזדקק להם. הכנסייה הקתולית, כולל זו שבראשה עומד אורחינו הנכבד, צריכה לדעת ואכן יודעת גם יודעת כי לכל אחד ואחד ולכל אחת ואחת מחברי קהיליית העם היהודי, איש ואישה על-פי הכרתם את ההיסטוריה ואת מי שכתב אותה בדברי הימים, יש עמה חשבון ובחשבון הזה אין ולא יכול להיות להם לא נציג ולא ממלא-מקום.
