בתום מבצע סיני קיבלו על עצמן ארה"ב וצרפת התחייבות לשלוח שיירת אוניות ולפתוח את מיצרי טיראן, אם המצרים ישובו ויסגרו אותם. בנוסף, התחייב שר החוץ האמריקני דאלאס לראות בסגירת המיצרים על-ידי המצרים מעשה מלחמה שיצדיק "הגנה עצמית" צבאית מצידה של ישראל. ערב 6 הימים בא אבא אבן אל הנשיא ג'ונסון לתבוע את מילוי ההתחייבויות וחזר בידיים ריקות. ג'ונסון הסביר שאינו מוסמך לפעול ללא אישור הקונגרס, אולם אין סיכוי לקבלו נוכח ההסתבכות במלחמת וייאטנם. גם פעולה עצמאית ישראלית דחו האמריקנים מכל וכל ("אם ישראל תלך לבדה - היא תישאר לבדה!"). על-פי הפולקלור, האמריקנים אפילו "לא מצאו" את מסמכי ההתחייבות. ג'ונסון היה נשיא ידידותי לישראל, אלא מה? התנאים השתנו!
נשיא צרפת, הגנרל דה-גול, ששר החוץ הישראלי הזכיר לו את ההתחייבות הצרפתית, הגיב בציניות: "זה היה 1957, עכשיו 1967!" (אורן, "6 ימי מלחמה"). דה-גול מנע אפילו מסירת סחורה שנמכרה ומחירה שולם: מטוסי מיראג' וס'טילים ("ספינות שרבורג").
ללמדנו, שגם במערב החופשי והדמוקרטי המוסר הבינלאומי של קיום הסכמים הוא בעירבון מוגבל.
במלחמת ההתשה בתעלה הסכימה ישראל להפסיק את האש כנגד התחייבות מצרית שלא לקרב לעבר התעלה את טילי הסאם, שהצבתם שללה מחיל-האוויר את חופש הפעולה עשרות ק"מ בעומק סיני. ישראל סמכה בעיקר על ההתחייבות האמריקנית, להעביר לישראל מיד כל תצלום אוויר של הפרה מצרית שתקלוט בלוויינים שלה. לימים התגלה שהמצרים הפרו את ההבטחה, דבר לא מפתיע, אך ישראל נדהמה להיווכח שאמריקנים הסתירו מפניה בזדון את המידע על ההפרות. לאחר שנתפסו בקלקלתם העלו את התירוץ העלוב - "לא היו לנו ראיות חותכות". הזזת הטילים, כידוע, איפשרה את מתקפת יום הכיפורים, על תוצאותיה הגורליות.
בשנת 75' נתן הנשיא ג'ראלד פורד לישראל "הבטחה נשיאותית" בכתב, כי ארה"ב תתמוך בהימצאות ישראל על הגולן, בכל הסכם עתידי שייחתם עם סוריה. שר החוץ בייקר חזר על ההבטחה. שר החוץ וורן כריסטופר העלה על הכתב את עמדת ארה"ב, שהבטחות קודמות של ממשלת ישראל בדבר נסיגה לקו הירוק לא יחייבו אותה (הכוונה הייתה ל"פיקדון" של רבין בדבר נסיגה מלאה מן הגולן).
כל ההתחייבויות האלה אינן מפריעות לארה"ב לנקוט היום עמדה גלויה, המצדדת בירידה מוחלטת של ישראל מן הגולן.
בשנת 76' התחייב שר החוץ האמריקני קיסינג'ר שארה"ב לא תקיים מגעים עם אש"ף, כל עוד לא יכיר בהחלטת מועצת הביטחון 242 ובזכות ישראל להתקיים, וכל עוד לא יזנח את הטרור. זה לא הפריע לארה"ב ב-88' לפתוח "דיאלוג" עם אש"ף, למרות שהבטחות ערפאת היו שקריות בעליל ולמרות שהטרור נמשך.
מה צפוי אובמה להשיב כשנתניהו ידקלם באוזניו את כל הניירות האלה? כמובן - "התנאים השתנו".
תמורת חתימה על הסכם וויי התחייב קלינטון לנתניהו לשחרר את פולארד. אח"כ חזר בו, מפני שראש הס.אי.אי. איים בהתפטרות: "התנאים השתנו", ופולארד נשאר בכלא.
השמאל עוסק ללא הרף בהוקעה ובהלקאה עצמית על הפרת התחייבות שניתנה כביכול על-ידי ישראל בספר הלבן האמריקני הקרוי "מפת הדרכים", להרוס מאחזים ולהקפיא התנחלויות. זאת, למרות שמאז 2003 "התנאים השתנו" והם מצדיקים להחיל את הכלל המשפטי הבינלאומי "rebus sic stantibus" שלפיו הסכמים בין מדינות מחייבים "במצב הדברים הקיים" ולא - למשל - כשמתרחש שינוי יסודי ובלתי צפוי כמו השתלטות חמאס על עזה והיווצרות שתי פלשתינות.
מה גם, שמפת הדרכים אינה הסכם, כי אם נייר שהונחת על ישראל חד-צדדית מטעם הקוורטט, והממשלה קיבלה את "הצעדים המוגדרים" בו בכפוף ל-14 הסתייגויות. החלטת ממשלה, כפי שהתקבלה כך ניתן גם לשנותה.
מעבר לתקדימים ולמשפטנות יש משהו טרגי-קומי בהטפת המוסר של צדקני השמאל ובנכונות ממשלות ישראל לשבת על ספסל נאשמים ולהודות באשמה מדומה.
פראיירים! מצרים מפירה 90% מהתחייבויותיה בהסכם השלום ואנחנו "מבינים" שקשה לה: דעת הקהל אנטי-ישראלית, האחים המוסלמים מאיימים, ובקיצור - "התנאים השתנו". אין סעיף בהסכמי אוסלו שאש"ף לא הפר וכנ"ל לגבי מפת-הדרכים. אלף פעמים היינו זכאים לבטל את המחויבויות הנגדיות שלנו - ואנחנו מבליגים.
רק 19 שנים ישבנו בקו הירוק וכבר 42 שנה אנחנו יושבים על הירדן ובגולן, ומותר לשאול: ואצלנו - "התנאים לא השתנו"? לא בנינו ציוויליזציה שלמה מעבר לקו הירוק עם אוכלוסיה של חצי מיליון? לא השקענו מיליארדים ושפכנו דם, יזע ודמעות? הניתן לומר שמאז 67' ועד היום נשאר בעינו אותו "מצב דברים"?
האמריקנים מפירים, הצרפתים לועגים, המצרים מתעלמים, הפלשתינים מצפצפים - ורק אנחנו צריכים להכות "על חטא" על שבנינו ולא הרסנו, הפרחנו ולא הקפאנו?
