בשבת זו אנו קוראים את שתי הפרשות האחרונות בספר ויקרא, בְּהַר ובְּחֻקֹּתַי וזו הכנה לחג השבועות, חג מתן התורה בהר סיני, הבא עלינו לטובה בעוד כשבועיים. הפרשה הראשונה מתחילה בפסוקים הבאים (פרק כ"ה): [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. והפסוק האחרון בפרשה השנייה, שהוא גם הפסוק האחרון בספר ויקרא (פרק כ"ז): [לד] אֵלֶּה הַמִּצְוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּהַר, סִינָי. כלומר, מתחילים בהר סיני ומסיימים בהר סיני, מה הרעיון? אגב, בפרשה הראשונה, לקראת סיום כתוב: [נה] כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. ושוב, מה הרעיון?
דומני כי מוסכם על חכמי מדע המדינה, שבחיי כל אומה ישנם אירועים מכוננים שעיצבו את אופיה ואת דרכה וממשיכים לעצב כל עוד היא קיימת. לא נראה לי שזה אכן נכון ביחס לכל אומה מאומות העולם, אבל אין ספק שזה נכון ביחס אלינו, עם ישראל. האירועים המכוננים בחיינו כאומה, מסופרים בתורה בפירוט רב והמיוחד בהם הוא שבורא עולם ומנהיגו קבע עבורנו מראש את אותם אירועים. כלומר, לא אירועים היסטוריים אקראיים מכוונים את דרכנו, אלא אירועים שתוכננו מראש על-ידי הבורא יתברך שיהיו כאלה, אירועים מכוננים. מעמד הר סיני הוא אולי האירוע המכונן המשמעותי ביותר, מבחינה זו שבמהלכו נוצר החיבור בין הרוחניות ובין הגשמיות, בינינו ובין הקב"ה, ובו ניתנו לנו הוראות התנהגות מפורטות, שקיומן הוא תנאי לשמירה על קשר חיובי עם הבורא יתברך.
אלא שמעמד הר סיני לא יכול היה להתקיים אם לא שקדם לו השיעבוד שלנו במצרים, והנה לנו אירוע מכונן נוסף לכאורה, שנות השיעבוד. אבל התורה אינה הולכת בדרך זו אלא בוחרת ביציאת מצרים כאירוע המשמעותי שאותו יש לזכור יום יום, פעמיים ביום. אמרנו שהשיעבוד במצרים היה הכנה למעמד הר סיני, אבל זה יותר בפנימיות, כי בגלוי - התורה מתייחסת ליציאה ממצרים, לא לשיעבוד, כאל הכנה למתן תורה. והפסוק שציטטנו בסוף הפיסקה הראשונה אומר זאת בפירוש; כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לכן חייבים אתם, בני ישראל, להישמע להוראות שקיבלתם ממני בהר סיני. וכמובן, לא מדובר בעשרת הדיברות בלבד, אלא במצוות התורה כולן, כמפורט בפרשות השבוע.
לאחר הכותרת בפסוק הראשון, הפסוק השני בפרשה מדבר על מצוות שמיטה וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. ורש"י מצטט מחז"ל את ההסבר: מה עניין שמיטה אצל הר סיני - והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. זהו הנושא בשבעת הפסוקים הראשונים של הפרשה הראשונה שנקרא בשבת זו, שמיטה בשנה השביעית; השבתת כל עבודות האדמה והפקרת הפירות על העצים. וכידוע זו מצווה שמתקיימת רק בארץ ישראל. המצווה הבאה היא מעין המשך לקודמת, כי אחרי שבע שמיטות, ארבעים ותשע שנה, מגיעה שנת היובל בשנת החמישים. בשנה זו נוהגים כל דיני השמיטה ביחס לקרקע, ועוד נוסף שיחרור מלא של כל העבדים וחזרת הקרקעות לבעליהן המקוריים.
אצלנו מקובל, ודי השלמנו עם זה, שהמדינה - בכובע של מינהל המקרקעין, היא בעלת הבית על הקרקע שעליה אנחנו יושבים. אבל בתורה מדובר בבעלות פרטית על הקרקע ומדרך הטבע, הקונה קרקע אינו עושה זאת על-מנת להחזיר. באה התורה ומצווה שהקנייה תהיה לזמן קצוב, מינימום שנתיים מקסימום ארבעים ותשע שנים. איזו תודעה עשויה להניע אדם הקונה קרקע ומשלם עבורה בכסף טוב, להשיב אותה למוכר או ליורשיו בשנת היובל? ובכן, כאשר מקור הסמכות הוא דבר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי, וזה אותו ה' שגאל אותנו משיעבוד מצרים, הוא גם יכול לקבוע: [כג] וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. [כד] וּבְכֹל, אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה, תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.
ומיד בהמשך, משהו שעל פניו נראה עוד יותר חריף ובעייתי מחזרת הקרקעות ביובל - האפשרות לגאול קרקע שנמכרה בלי שהקונה יוכל לעכב: [כה] כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ--וּבָא גֹאֲלוֹ, הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל, אֵת מִמְכַּר אָחִיו. [כז] וְחִשַּׁב, אֶת-שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, וְהֵשִׁיב אֶת-הָעֹדֵף, לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר-לוֹ; וְשָׁב, לַאֲחֻזָּתוֹ. כלומר, הקונה קרקע חייב לעשות זאת במודעות של גמילות חסד עם המוכר, כדי שתהיה לו פרנסה, אחרת - איך יחזיר מה שקנה?
נקודת המוצא והיעד בדומה למה שלמדנו בפרשה הקודמת, פרשת אֱמֹר, תהליך החינוך העצמי של כל אחד מאתנו, תהליך שהוא תכליתה של ספירת העומר, מתחיל ביציאת מצרים ומסתיים בחג השבועות, עם קבלת התורה בהר סיני. וכמו שהדגשנו בשנים קודמות, נקודת המוצא התודעתית של התהליך הזה היא וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה. אם חלילה מתנתקים מנקודת מוצא זו, כל אחד מחנך ומתחנך לפי דעתו, או קוצר דעתו, והתוצאות הצפויות מ"חינוך" כזה הן בדיוק הפוך מן הרצוי. זה בערך מה שקורה אצלנו ובשבוע האחרון, בהקשר לביקור של אותו גוי מפורסם בארץ הקודש, הדבר בלט ביותר. המונח הזה, 'ארץ הקודש' אינו שגור על לשוננו ואין אנו רגילים לשמוע אותו מפי מעצבי דעת הקהל אצלנו. פתאום, השבוע, הצירוף הזה נשמע במחוזותינו. נו טוב, אם זו לא הייתה ארץ הקודש - מה יש לאותו גוי לחפש כאן?!
וכאשר אורח כל כך חשוב בעיני אבירי הקידמה, או לא כל כך חשוב, אבל גוי, מתייחס כך לארץ - הם כולם מיישרים קו וכמו החליטו על כך בישיבה סודית כלשהי, השימוש בביטוי זה קיבל הכשר (זמני מן הסתם) מהנאורים בעיני עצמם והשימוש בצירוף 'ארץ הקודש' ביחס לארץ ישראל, אינו מעיד על המשתמש בו כי הוא הוזה משיחי. יחס כזה שמור רק ליהודים הקוראים לארץ הזאת ארץ הקודש בסתם ימים של שיגרה, לא בעת שמבקר כאן גוי הקורא לה כך. כי ביחס לגויים, לא רק שאין לועגים לאמונה שלהם בקדושת הארץ, עוד יוצאים מהכלים במאמץ להפגין את יחס הכבוד שרוחשים להם על אמונתם הדתית.
למרבה הצער, יחס זה הוא בדיוק הפוך מהמסרים החדים של שתי פרשות השבוע. בשתיהן מודגשת העובדה שאת הארץ הזאת נתן לנו הקב"ה והמתנה אינה בלתי מותנית. אדרבה, כדי שנמשיך ליהנות ממנה, כדי שנמשיך לחיות טוב בארץ, עלינו לחיות במודעות תמידית שזו אכן ארץ הקודש ושקדושתה נובעת אך ורק מהבחירה שבחר בה הקודש העליון. בדיוק כשם שבחר בנו להיות עם קדוש, כלומר נבדל מעמים אחרים, ולתת לנו את הארץ הקדושה הנבדלת מכל הארצות במרכזיותה ובחיוניותה. כדי להגיע למודעות הזאת, עלינו לזכור תמיד את מעמד הבחירה, קבלת התורה בהר סיני.
אלא שזיכרון לבדו אינו מספיק. פה ושם יש אצלנו אנשים שמדי פעם מזכירים, מן הסתם כי הם זוכרים, את זכותנו ההיסטורית על הארץ הזאת. אבל מה לעשות - זה נשמע בין לא אמיתי לבין מעורר רחמים. כי מה הקשר בין העובדה שאתה צאצא לאנשים שגרו כאן לפני אלפי שנים לבין הנוכחות, ותביעת הבעלות שלך, על הארץ הזאת כעת?! לשיטתך, אולי גם נחזיר את אמריקה לאינדיאנים? ואצלם חלפו רק כמה מאות שנים מאז השתלטו הלבנים על ארצם, לא אלפי שנים כמו אצלך. אז הזיכרון לבדו אינו יכול להספיק, חייבים תירגול מתמיד של הקשר בינינו ובין מי שנתן לנו את הארץ. והתירגול הוא מילוי קפדני של ההוראות בפרשות השבוע שלנו. לא לחינם בפסוק הראשון שה' אומר למשה בפרשת השבוע, מודגשת העובדה שהארץ הזאת היא הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. ותזכורת זו חוזרת עוד כמה פעמים, בניסוח כזה או אחר, בפרשות אלו.
נֹתֵן לָכֶם, בלשון הווה - כי לא מדובר במשהו שהיה פעם, באיזה זיכרון היסטורי שההיסטוריונים יכולים להתווכח עליו אם היה או לא היה ואיך היה. מדובר בנתינה תמידית מצד הנותן וכמובן, גם בקבלה תמידית מצד המקבל. וכנ"ל הקבלה מצד המקבל מתבטאת בקיום קפדני של ההוראות בפרשות השבוע, שכן זו הדרך היחידה בה הוא עשוי להכשיר את עצמו לזכות במתנה. שתי הפרשות מלאות בברכות שיושפעו עלינו כאשר נחיה כאן במודעות שזו הארץ שאלוקי עולם הנחיל נחלת עולם לעם עולם, וכנ"ל, מודעות זו נוכל לרכוש כאשר נמלא אחר ההוראות הכלולות בפרשות השבוע. ויש גם את הצד השני ר"ל. בפרשה השנייה, בְּחֻקֹּתַי, יש תיאור מצמרר על אודות מה שצפוי לקרות אם נתעקש לחיות כאן תוך התעלמות מההוראות הנ"ל.
לסיכום, אם יש משהו טוב בביקור שערך כאן אותו גוי, זו העובדה שניתנה לנו הזדמנות לערוך חשבון נפש בדבר יחסנו לארץ הקודש כאל נדל"ן ברמה כזו או אחרת. אצלנו, יש כאלה שעבורם זה עסקות לרווח אישי ויש גרוע יותר, כאלה שעבורם שטחי ארץ הקודש הם טובין שאנחנו מחזיקים לצורך המיקוח עם אויבינו. והעצוב הוא, שאויבינו מתייחסים לכאורה אל הארץ כאל משהו קדוש וזה מה שמחזק את התעקשותם. אילו רק למדנו מהם, אילו רק אימצנו לעצמנו את חוכמתו של דוד המלך (תהלים קי"ט): מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי, היינו זוכים מיד לכל הברכות שבפרשות השבוע.