קצב לא יזכה למשפט הוגן

משה קצב לא הולך לזכות במשפט הוגן. אין לי כל ספק בכך. בקשתו לדחות את תחילת המשפט בגלל שלא כל חומר החקירה הועבר אליו, כמו גם בקשתו להעברת המשפט לבית המשפט המחוזי בירושלים, נדחו כמעט כלאחר יד. לעומת זאת, הבקשה של פרקליטות המדינה לשמוע את משפטו בדלתיים סגורות תתקבל, כנראה, ללא כל היסוס. אז נכון שבדרך כלל שומעים משפטים מן הסוג הזה באופן הזה – אבל לא זה המקרה שבו צריך יהיה לנהוג באותה דרך. לא כאשר מדובר במי שהיה נשיא המדינה ולא כאשר כל 'הגירסאות' של המתלוננות, לרבות זאת של מי שהקימה את כל המהומה, כבר נפרשו או נמרחו, אם להיות מדויקים יותר, לאורך ולרוחב בכל דרך אפשרית. עתה יש בפני משה קצב רק דרך אחת להוכיח את חפותו: לקיים דיון פומבי ולהציג, קבל עם ועדה, את דלותן של העדויות. כל דרך אחרת של ניהול המשפט תותיר את הזירה בידי מדליפים-מטעם ולציבור לא תהיה לעולם כל דרך לבחון באורח בלתי אמצעי את מה שמתרחש מאחורי הדלתות הנעולות. אז נכון שבית המשפט הוא זה שאמור לבחון את הראיות ולומר ל-כ-ו-ל-נ-ו מה הוא חושב על טיבן של המתלוננות, אולם משום מה נדמה לי שהפעם יצטרכו השופטים, בראש ובראשונה, לומר לציבור הרחב מדוע הם החליטו להאמין, או שלא להאמין, למי שעדותן תפורה בחוטים כה גסים, או על שום מה טען בזמנו היועץ המשפטי לממשלה בלהט כה רב בבית המשפט העליון שאין לסמוך, למשל, על עדותה של מי שעבדה לצידו של משה קצב במשרד התיירות. ודוק: אין זה משפט שנסמך על מסמכים או על ראיות חפציות. כתב האישום מבוסס כל-כולו על עדויות של מי שנזכרו לאחר שנים הרבה להתלונן – ומכאן הקושי; אבל יש עוד קושי אינהרנטי בפרשה הזאת והוא נעוץ במי שהכריע על הגשת כתב האישום. היועץ המשפטי לממשלה אומנם אינו פועל בגפו, אבל דומה שלא רבים עוד מאמינים שמערכת אכיפת החוק, על כל גרורותיה, ראוייה לאמון בלתי מסוייג. הימים שבהם הכל נתנו בה את אמונם – לרבות בבתי המשפט – חלפו לבלי שוב. "תיקים תפורים" שמוגשים משיקולים זרים שוב אינם חזון נפרץ. זה קרה בזמנו ליעקב נאמן, מי שהמערכת המשפטית ביקשה להקיא מקרבה, וזה קרה לאחרונה לחיים רמון מאותן סיבות. יש, אולי, כאלה שיאמרו שהראשון זוכה ואילו האחר הורשע – אבל לי אין ספק שלא יימצאו אפילו עשרה אנשים בכל המדינה שיצדיקו את ההרשעה של חיים רמון; בוודאי שלא לאחר שוועדה מיוחדת קבעה שהתקיימו האזנות סתר אסורות בפרשה שהועלמו מעיני הסניגוריה. קראתי לא מכבר את ספרו של חיליק גוטמן 'תיק תפור' ומצאתי בו סיפור מדהים, בדיוני לחלוטין, כמובן, על יועץ משפטי לממשלה שמבקש להיפטר משר המשפטים באמצעות הדחתו של ראש הממשלה בדרך של הדבקת אישומי-כזב. אהוד אולמרט, בן דמותו של ראש הממשלה בספר, סיפר בטקס ההשקה של הספר, במכתב שהוקרא בפני כל המי ומי בעולם המשפט, שלא יכול היה להניח את הספר מידו במשך לילה שלם. אינני יודע כיצד מעביר נשיא המדינה לשעבר את לילותיו, אבל נדמה לי שהוא צריך להיות מאוד לא רגוע. מערכת רעה, שמבקשת לפעול במחשכים, סוגרת עליו. סיכוייו לצאת זכאי בדינו לאחר שנתיים ויותר של הכפשות, שואפים לאפס. לפחות אם היינו רואים את הברקים ושומעים את קולות הרעם דעתנו הייתה רגועה יותר; אבל זה, כנראה, לא יקרה. לא כאשר היועץ המשפטי לממשלה הניח את כל יוקרתו על כפות המאזניים – בדרך, אולי, למושב בבית המשפט העליון.