התערבות ערכאת ערעור בנזק לא ממוני

יש סברה כי בית המשפט בערכאת ערעור לא יתערב בפסקו של בית המשפט שמתחתיו בנושאים של שיקול דעת לגבי עגמת נפש ונזק לא ממוני אחר, וזאת מהטעם בשית המשפט קמא הוא אשר שמע את העדין ובחן את הראיות, ואילו עיקר תפקידו של בית המשפט בערכאת ערעור הוא להתייחס לטענות משפטיות. לפעמים - הערכה נמוכה מדי של עגמת נפש, מקורה בגישה משפטית מסוימת של בית המשפט, על אף המרכיב הסובייקטיבי הכלול בה, ואז - ככל שבית המשפט בערכאת הערעור יכול לזהות גישה כזו - הוא גם יתערב בכך בפסק דינו. אמנם בית המשפט שבערעור לא אמור לשמוע עדים וכיוצא בזה, אולם הוא בהחלט יכול להסיק מסקנות מתוך ניתוח הגיוני-משפטי של מה שמובא בפניו ולנתח את פסק הדין ועיקרי הטיעון כדי לפסוק נזק לא ממוני ונזק נלווה מבלי לערער את התשתית העובדתית כהוא זה כפי שנקבעה בערכאה שמתחתיו. סביר וידוע כי ליקויי בניה - גורמים לעגמת נפש, במיוחד ליקויי רטיבות וסדקים, וככל שראש נזק זה [עגמת נפש] לא מצא את ביטויו בפסק הדין - יכול בית המשפט בערכאה הגבוהה להשלים ולפסוק זאת. סביר וידוע כי סוג מסוים של ליקויים בדירה מצריך יציאת הדיירים מן הדירה וטיפול בשמירת הציוד והריהוט, לתקופת התיקונים, וככל שנזק נלווה זה לא מצא את ביטויו הנאות בפסק הדין - מוסמך בית המשפט בערכאת הערעור להשלימו. ראה בעניין זה סעיף מס' 2 מתוך ע"א 1504/99 אנה ויצחק קומרז נ' מישנאל בע"מ, בית המשפט המחוזי בתל אביב, שופטים:י' גולדברג, ד' בר אופיר, י' שטופמן, לא פורסם, מובא להלן בשלמות. בית המשפט העליון מצא לנכון לבדוק בדקדקנות את שיעור הפיצוי בגין עגמת נפש ולהפחיתו ב-20% מ-25000 ש"חליחידת דיוק לכדי 20000 ש"ח- תוך הבהרה כי אין בהכרח תאימות בין גובה עלויות התיקונים בדירה לבין גובה הפיצוי בגין עגמת נפש, כי יש וליקוי שתיקונו לא יקר - גורם לנזק רב לדיירים. מדובר בע"א 6450/05 סולל בונה בע"מ ואח' ואבנר אברמוביץ' ואח' נ' שיכון ופיתוח, שופטים: מ' נאור, א' חיות, י' דנציגר, פדאור 08 (37) 616, להלן ציטוט - סעיף 18 מפסק הדין: "18.בתביעתם עתרו הרוכשים לפיצוי בשיעור של 25,000 ש"ח בגין עוגמת נפש עבור כל בית. בית המשפט נעתר לבקשתם וחייב את חברת שיכון ופיתוח לשלם לרוכשים את מלוא הסכום המבוקש בגין ראש נזק זה, אך קבע כי רוכשים שמכרו את בתיהם ורוכשים משניים יהיו זכאים לפיצוי מופחת. חברות הבנייה וחברת שיכון ופיתוח טוענות כי הפיצוי שפסק בית המשפט בגין עוגמת נפש מופרז ואינו עומד ביחס ראוי למהות ליקויי הבנייה שנמצאו ולגובה הפיצויים שנפסק בגינם ועוד מדגישות הן כי הפיצוי בגין עוגמת נפש עולה בחלק מן הדירות על עלות תיקון הליקויים. הרוכשים מצידם מלינים בערעור שכנגד על קביעתו של בית המשפט בהחלטתו המתקנת מיום 7.7.2005 לפיה רוכשים שבבעלותם יותר מבית אחד יהיו זכאים לפיצוי אחד בגין עוגמת נפש בסך של 25,000 ש"ח. אני סבורה כי יש להפחית מן הפיצוי שקבע בית המשפט המחוזי עבור עוגמת הנפש שנגרמה לרוכשים. בקביעת גובה הפיצוי עבור עוגמת נפש שנגרמה בגין ליקויי בנייה יש להביא במכלול השיקולים, בין היתר, את ייעודו של הנכס (מבנה מגורים, מבנה עסקי או אחר); את טיב הליקויים; מידת חומרתם; מידת השפעתם על שגרת חיי המשתמשים בנכס; התנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ובמהלכו; ועלות תיקון הליקויים (ראו: עניין סגל, פסקה 16; אביחי נ' ורדי דיני מכר דירות - ליקויי בניה והבטחת זכויות הרוכשים (2001) 421). אשר לשיקול האחרון - עלות תיקון הליקויים - נפסק כי אין לדרוש בהכרח תאימות בין עלות תיקון הליקוי לבין הפיצוי שיש לפסוק בשל עוגמת הנפש שנגרמה כתוצאה מאותו ליקוי, שכן לעיתים עלות תיקונו של ליקוי מסוים אינה משקפת את עוגמת הנפש שנגרמה בעטיו (ראו עניין סגל, שם; ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות ופיתוח בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60, 65 (1992) (להלן: עניין דרוקר). עם זאת, על הפיצוי בגין עוגמת נפש לעמוד במבחן של סבירות (עניין סגל, שם). התנהלותה של חברת שיכון ופיתוח בפרשה אכן העצימה את עוגמת הנפש שנגרמה לרוכשים. ממועד אכלוס הבתים (בשנים 1995-1994) ועד למתן פסק-דינו של בית משפט קמא, במשך כעשור שנים, התנערה חברת שיכון ופיתוח מחובתה לתקן חלק מליקויי הבנייה בבתים חרף פניות חוזרות ונשנות של הרוכשים וכפי שכבר צוין, תיקונים שאותם ניסתה לבצע לא צלחו. מפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי גם במהלך המשפט לא הסכימה חברת שיכון ופיתוח להצהיר על הסכמתה לתיקון הבתים ואף לא נענתה לאתגר לתקן את ביתו של רגב אשר תבע, כזכור, אכיפה של ביצוע תיקון הליקויים (ראו פסקה 73 לפסק-הדין). הפגיעה באיכות החיים ובהנאתם של הרוכשים ובני משפחותיהם מן הבתים, כמו גם אי הנוחות הנלווית לתיקונים שבוצעו ויבוצעו, המחייבים במקרים רבים פינוי של הבתים, מצדיקים בנסיבות המקרה פסיקת פיצויי עוגמת נפש בשיעור גבוה. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מטענת חברות הבנייה וחברת שיכון ופיתוח כי הפיצוי שנפסק בגין עוגמת נפש גבוה מעלות תיקון הליקויים בחלק מן הבתים וחורג מן המקובל בכגון דא. לא ניתן גם להתעלם מכך שבית משפט קמא פסק לבסוף את מלוא הסכום שנתבקש בעניין זה על-ידי הרוכשים, אף על-פי שקבע כי יש להביא בחשבון בקביעת גובה הפיצוי בגין עוגמת נפש את העובדה כי "...גם לתובעים יש חלק כלשהו במצבם הירוד של הבתים" (פסקה 73 לפסק הדין). בנסיבות אלה, אני סבורה כי ראוי להעמיד את שיעור הפיצוי בגין עוגמת נפש על סך 20,000 ש"ח עבור כל תובע." אפשר לקבוע כי התגבשה הלכה פסוקה בעניין זה, לפיה לא יימנע בית המשפט בערכאת ערעור מלדון בנזק לא ממוני ולפי הנסיבות להתערב בקביעותיו של בית המשפט בערכאה הנמוכה ולשנותן.