לא לפחד מהקיסר התורן

"מחנה השלום" הוא כנראה מחנה גזעני, מחנה הסבור שאי-אפשר לבוא לערבים בטענות ובדרישות – אולי משום שהוא מניח כי הערבים אינם מסוגלים לחיות על-פי סטנדרטים מוסריים סבירים. אותו מחנה המאשים את היהודים בכל הרעות החולות של אויבינו הערבים, סבור בעצם כי הערבים אינם אלא חדלי אישים, שדבר מגורלם האישי והקולקטיבי אינו פועל יוצא של מחדליהם. הכל כאילו תלוי רק בנו: אם אין שלום – זה בגלל ביבי, או משום שברק לא השכיל להבין את המחיר הנדרש לכך, או משום שרבין נרצח בטרם עת. הערבים לעולם אינם גורם בהתפתחויות המדיניות. אין טעם לדרוש מהם דבר, ואין טעם להמתין להסכמתם לקבל את תנאי המשא-ומתן. אם יתנגדו למחיר המוצע, שוב הדבר יהיה בגללנו ולא בגללם – בגלל הקיפוח, בגלל ההשפלה, בגלל המתנחלים, בגלל היהודים. אפילו בטרור, שהוא התוצר הלאומי העיקרי של הערבים, הם אינם אשמים, לדעת "מחנה השלום". ומכיוון שהם אינם אשמים במחדליהם, ואינם מסוגלים להתנגד או לתמוך בדבר, על כן אין לדרוש מהם דבר, ואת המשא והמתן אנו מנהלים עם עצמנו. אנו מחליטים לְמה הם יסכימו ומה הם יקבלו, ואנו קובעים מה יהיו התנאים ומה יהיה מחיר "השלום". ואם אנו נכשלים – כמו תמיד, אנחנו אשמים. היהודים. תשאלו את זהבה גלאון ואת גדעון לוי. מחיר "השלום" באדמה ובדם הוא כואב וקשה מנשוא. אולם מחנה היחצנים המקדם אותו מתייחס אל "השלום המיוחל" כמטרה המקדשת את כל האמצעים. כך עולה, למשל, מן המאמר "לדמיין את השלום" מאת דוד גרוסמן (ידיעות אחרונות, 29.9.93), המתאר באופן מדויק למדי את "השלום" כמרחץ דמים מזרח תיכוני כללי. אולם הקטסטרופה שחוזה גרוסמן במאמר זה, שהוא כאמור מדויק לפרטי פרטים, היא לדעתו בלתי נמנעת ויש אף להצדיקה: "יבוא מי שיבוא ויטיח – אם זה מה שאתה מנחש שיקרה (מרחץ דמים), איך אתה מעז לשכנע אחרים בצורך בשלום? ... על זה אשיב כך: ראשית אני מאמין שהתהליכים שהזכרתי הם... בלתי נמנעים. מדובר בתהליכים סטיכיים כמעט, שהשלום עשוי להיות הדק ההפעלה שלהם. ובעיני מוסרי הרבה יותר שמדינה תתפנה לעסוק בבעיות המהותיות שלה, גם אם הדבר יגרום לאי-יציבות זמנית ולאלימות... גם מה שמתרחש בשלוש השנים האחרונות בגוש הקומוניסטי לשעבר הוא תהליך אלים, מפחיד, אבל בראייה היסטורית הוא עשוי להוות שלב מעבר למצב טבעי יותר ואף מוסרי יותר...". כלומר, ב"מחנה השלום" אין חושבים ש"השלום" אמור להביא שלום. לא רואים במאות קורבנות האדם שהוקרבו לאליל "השלום" סטירה מצלצלת ל"חזון השלום". כך, הביאו שם מתוניס את מחבלי אש"ף ואת קבלן ההריסות ערפאת, לאחר שכמעט הרס את ירדן וגורש משם ללבנון, לאחר שהרס כליל את לבנון וגורש משם לטוניס, ולאחר שהחל במסע החרבה שיטתי של רבעים שלמים בטוניס. כך חימשו אותם ונתנו להם אחיזה בלב הארץ. "מחיר השלום" כבד, אבל לפי גרוסמן לא ניתן להתחמק ממנו. ואילו רבין טען כי ערפאת יילחם בחמאס "בלי בג"צ ובלי 'בצלם'". מחיר התנפצותה של האשליה כי ערפאת יהיה קבלן המשנה של צה"ל היה נורא: פיגועי התופת גבו מחיר בלתי נתפס. מתנדבי זק"א התרוצצו לאורכה ולרוחבה של הארץ, עם שפכטלים בידיים, מגרדים חלקי גופות להביאם לקבר ישראל. אך כשרבין שקל לסגת מדרך "השלום", ואף הכריז על כך בשידור, באו אנשי "מחנה השלום" והסבירו לנו שלא ניתן לסגת מדרך הנסיגה. ש"כבר עברנו את נקודת האל-חזור" ושאסור למרוד בקהילה הבינלאומית ובהתחייבויותינו לאומות העולם, שכן מהלך כזה יקומם נגדנו את כולן. "השלום" ניצח, בעוד אנו נוחלים תבוסה אחר תבוסה. ויתרנו על אדמות לאום – ארץ מולדת ומקור לזהותנו ולמורשתנו היהודית, ההיסטורית. אין היום מפלגה אחת שרואה ביהודה ושומרון חבלי מולדת גזולים בידי הערבים; אין נציג אחד בממשלה, המדבר בגלוי על זיקתו של העם היהודי לארץ ישראל כולה – ארצו של עם ישראל עוד לפני שנולד מוחמד ועוד לפני שהגיעה לעולם דת האיסלאם. אלה שמאמינים בכך נותרו בשוליים, ואנשי "הזרם המרכזי" המאיישים את משרדי הממשלה מקבלים את עיקרון "שתי מדינות לשני עמים". איזה שר מסוגל היום להכריז בריש גלי, כגולדה מאיר בשעתה, כי "אין עם פלשתיני" המנותק מן האומה הערבית? איזה יהודי הנושא במשרה רשמית מעז כיום להצהיר הצהרה מקבילה לזו שהצהיר לאחרונה אבו-מאזן, כי לא יכיר בזכותו של העם היהודי לממש את לאומיותו במסגרת של מדינת לאום יהודית בחלק כלשהו מארץ ישראל – המופנית לראשי הטרור ותומכיו ברשות הפלשתינית?

השלום לא הושג, אבל – כך שכנעו אותנו ראשי "מחנה השלום" – לפחות יראו בעולם כי אנחנו מוכנים לוויתורים "כואבים", וכך נזכה בתמיכת הקהילה הבינלאומית. ואכן, לאחר גירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון והחרבת יישוביהם – הייתה לרגע תחושה כזאת. שרון התקבל בכבוד מלכים באו"ם, נערך לכבודו טכס יפה ומחיאות הכפיים היו רמות. אולם במהרה חזר האו"ם לסורו, והוועדה שבדקה מטעמו את מבצע "עופרת יצוקה" גינתה את ישראל בחריפות. האו"ם קיבל במלואה את עמדת חמאס, הזהה לחלוטין לעמדת "מחנה השלום", כאילו במבצע זה הפרה ישראל את החוק הבינלאומי. מזכ"ל האו"ם באן קי מון, המביע עמדות "מתונות" יחסית, דרש מישראל פיצויים על הפגיעה במתקני האו"ם, ששימשו מחסה לטרוריסטים לאורך כל המבצע. האו"ם כמובן לא הזכיר אפילו במילה את שנות מטחי הטילים שקדמו למבצע ואת הטרור המתמשך שהוביל אליו. העולם כולו נצבע בצבעי חמאס. כך נוצרה לה, בחסותנו, משוואה איומה, שבה אנחנו גוליית וארגוני הרצח הערביים – דוד, האנדרדוג הנצחי, הקורבנות הלוחמים את מלחמת החופש שלהם על אדמת ארץ ישראל. העולם כולו התגייס כדי ש"לא לעמוד מנגד" שוב, כאילו למד ממִשגי העבר, כאילו הפנים את לקח האדישות שנקט ביחסו לנאציזם; כאילו אנו, המתגוננים מפני הרצחנות הערבית, הננו הנאצים החדשים, בעוד הערבים, המעריצים את היטלר בגלוי, המחנכים את ילדיהם למלא את חובת השהאדה, הממלאים את רשות הטרור שיצרנו עבורם בקייטנות דמים, המצדיעים במועל יד למנהיגיהם ומשתתפים בימי היארצייט של חאג' אמין אל-חוסייני – הם האנטי-תזה לנאציזם. והנה, עם היבחרו של ברק חוסיין אובמה לנשיא ארה"ב, נוספה גם מדינה זו ל"מחנה השלום" האנטי-ישראלי. התקווה שה"פרגמטיות" הישראלית תצמיח תמיכה בינלאומית בישראל, או למצער הערכה לכל הוויתורים שעשתה – נכזבה. חלק ניכר מן הקהילה הבינלאומית מגויס היום למאבק הפרו-איסלאמי להשמדת ישראל. כספי הטרור הם ברובם כספי הקהילה הבינלאומית, כספי ארגוני סיוע ישראלים וזרים וכספי ממשלת ישראל. הרשע מועצם על ידינו. הוא יונק מאיתנו את קיומו ושואב מאיתנו כוח כדי לכלותנו. מתוך תקווה להגשים חלום – במו ידינו חימשנו את אויבינו (באשליה שהם יגנו עלינו), הענקנו להם שטחי אימון וקיום (תוך ויתור על זכותנו ההיסטורית לכל רגב אדמה בארץ-ישראל), פעלנו למען הכרה ותמיכה בינלאומית בהם, העברנו להם כספים והמצאנו עבורם את הנרטיבים ההיסטוריים השקריים ואת הזכויות המדומיינות על ארצנו. בתמורה קיבלנו מבוי סתום, טרור מבית ומחוץ, שחיקה מוסרית וזהותית בקרב בני הנוער שלנו ובידוד בזירה הבינלאומית. ההליכה בנתיב שקבעו לנו מנסחי "מורשת רבין", אשר הובילה אותנו עד הלום – הוכחה כמקח טעות. היום יותר ויותר אנשים מבינים זאת, אבל תמיד יש חשש, שאין בכוחנו לעמוד מול אובמה או מול "העולם". הפחד שלנו מצילו של הקיסר התורן מוביל אותנו לאמץ תוכניות מדיניות כפויות. זהו הרגע לעמוד על הרגליים האחוריות ולדחות בכל מחיר את התכתיב האמריקני. זמנים קשים עומדים לפנינו, אבל ישראל תוכל להיות חזקה – אם תהיה צודקת. ככל שתתפשר על ערכיה ועל האינטרסים הקיומיים שלה כדי לרצות את "הקיסר" – כך היא תיחלש. חמאס אינו מתכופף, וגם אבו-מאזן אינו עושה זאת. מן הראוי שגם אנו לא נכרע בפני מתיקות שפתיו של כבוד הנשיא אובמה. כשנתניהו ייצא לארה"ב, מן הראוי שיציג שם שתי סקירות: סקירה היסטורית על הזיקה שבין העם היהודי לארצו, וסקירה היסטורית של התהליך המדיני, על המחיר ששילמו עליו ישראל והקהילה הבינלאומית – מיטב המשאבים הפיננסיים ירדו לטמיון בניסיון עקר להפוך חבורת טרוריסטים ותומכיהם לעם, בעל אתוס חיובי וחזון של הגשמה תרבותית, כלכלית וכל השאר. בד-בבד עם ההכרזה הפומבית הזאת, קבל עם ועולם, עלינו לחַיות שוב את הרוח שהביאה אותנו עד הלום: לחדש את הקשר שלנו עם עברנו היהודי והציוני ועם ארצנו כולה, ולצמצם את כוחם של אויבינו, תוך פירוז יהודה, שומרון וחבל עזה מנשק. המדיניות הריאלית היחידה כיום היא היאחזות באדמת המולדת במלוא התנופה, לצד הרחבה משמעותית של התוכניות החינוכיות הערכיות, היהודיות והציוניות. הגיעה העת להיגמל מסם ההזיות האוסלואידי.