ביקורו הקרוב בוושינגטון יתרחש בצל הכינוס האחרון של השדולה היהודית איפא"ק, שבו בישרו, בחוסר עידון בולט, מספר פקידים בכירים בממשל אובמה – בעיקר ראש הסגל רם עמנואל והיועץ לביטחון לאומי ג'יימס ג'ונס – כי בכוונתם לאלץ את ישראל להסכים לוויתורים משמעותיים בעניין הפלשתיני. עיקר הלחץ יופעל כנראה בניסיון לכפות על ממשלת נתניהו השלמה עם הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית ביהודה ושומרון, על-פי העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים" – חרף העובדה שאף ה"מתונים" בקרב הפלשתינים מסרבים בתוקף לראות בעם היהודי אחד מ"שני העמים".
חובה על נתניהו אפוא להתמודד, כבר מן ההתחלה, הן עם הסגנון והן עם התוכן של השיח המתהווה בבית הלבן. עליו להבהיר – ללא כחל וסרק – שאופיו העולב של הראשון הינו בלתי הולם ובלתי נסבל ושאופיו המאולץ של השני הוא מסוכן ומנותק מהמציאות, וכי שניהם – הן הסגנון והן התוכן – אינם מקובלים על ישראל. המסר לצד האמריקני חייב להיות נהיר וחד-משמעי: ישראל היא מדינת הלאום הריבונית של היהודים והם בני חורין לקבוע את גורלם בעצמם. כמו-כן יש להבהיר כי מדינת ישראל אינה איזה "שטעטל" כנוע של יהודונים מפוחדים הנתונים למרות זרים.
בתגובה לאיומים השחצניים שהממשל יהיה "כוחני" (forceful) יותר עם ישראל, ראוי שנתניהו ישיב באותה נימה של זקיפות קומה שאימץ מנחם בגין ב-1981, כאשר נוכח איומים ב"ענישה" מצד וושינגטון, לאחר החלטת הכנסת דאז להחיל את הריבונות הישראלית על רמת הגולן, הוא
נזף בלשון חריפה וצורבת בשגריר האמריקני: "איזה מין ביטוי הוא 'להעניש את ישראל'? האם אנו מעין מדינת צמיתים שלכם? האם אנו איזו רפובליקת בננות... לכם אין כל זכות להעניש את ישראל – ואני מוחה על עצם השימוש בביטוי זה... לא תפחודונו עם 'עונשים'. מי שמאיים עלינו ימצא שאיומיו כלל לא נשמעים. אנו מוכנים להאזין לנימוקים רציונליים בלבד..."
מאז עברו קרוב לשלושה עשורים, ויחסי ישראל-ארה"ב המשיכו להתנהל ללא זעזועים מיוחדים – וכך גם ריבונות ישראל בגולן.
באשר לתביעות האמריקניות מממשלת ישראל לקבל את העיקרון של "שתי מדינות", על נתניהו להבהיר כי עמדה זו לוקה במידה רבה של צביעות וסתירות פנימיות. אחרי ככלות הכל, הממשל אינו יכול להצהיר שהוא "מחויב לביטחון ישראל", ובה בעת לדרוש ממנה לאמץ מדיניות שתשלול את ביטחונה.
בהקשר זה, ראוי שראש הממשלה ידרוש מבני שיחו שינהגו עמו ביושרה אינטלקטואלית ובעקביות מוסרית. ראוי שיזכיר להם כי היה זה דווקא ראשי המטות המשולבים של כוחותיה המזוינים של ארה"ב שהפיקו מפה, בה מצוינים האזורים שהם לדעתם חיוניים לביטחונה של ישראל. לפי אותה מפה, מתברר כי לדעת המטכ"ל האמריקני, על ישראל להחזיק במרחבים משמעותיים ב"גדה המערבית" - דבר ההופך את רעיון "שתי המדינות" לבלתי ישים בעליל.
זאת ועוד, על נתניהו להמשיך ולרענן את זיכרונם של פקידי הממשל, שהיה זה לא אחר מאשר יוג'ין רוסטו, תת-מזכיר המדינה והדיפלומט האמריקני הבכיר שהיה מעורב בניסוח החלטת האו"ם 242 הנודעת, אשר קבע כי אותה מפה מהווה "אמצעי עזר מועיל לפענוח הכוונות מאחורי החלטת 242 משום שהיא חושפת... מה היו בעצם מטרותיה של ממשלת ארה"ב, כשהביאה לאשרור ההחלטה". על-פי דברים שהשמיע רוסטו ב-1993 (שנת החתימה על אוסלו), "כל המחקרים בבעיות הביטחון של ישראל הגיעו לאותה מסקנה – מן ההיבט הביטחוני, על ישראל לאחוז בנקודות הגבוהות בגדה המערבית ולאורך נהר הירדן".
ברור אם כן, שאם שיקולי ביטחון מחייבים את ישראל "לאחוז בנקודות הגבוהות בגדה המערבית ולאורך נהר הירדן", מי שמחויב לביטחון ישראל מנוע – מוסרית והגיונית – מלתבוע ממנה ויתור על שטחים אלה. אולם, היות ששטחים אלה חיוניים ליישום הפתרון של "שתי מדינות", מתברר שלא ניתן ליישב את השניים – ביטחון ישראל עם עקרון "שתי המדינות".
גם ניסיונו של הממשל האמריקני ליצור זיקה בין "התקדמות" בעניין הפלשתיני לבין אפשרויותיו לפעול להפסקת תוכנית הגרעין של אירן – מופרך מיסודו, הן מבחינה הגיונית והן מבחינה עובדתית, ויש לחשוף אותו ככזה. אין בנמצא אף מומחה בר-סמכא הטוען, שהדאגה לגורל הפלשתינים נמנית על הסיבות לשאיפותיה הגרעיניות של טהרן. בדרך כלל הטענה היא ששאיפות אלה נגזרות משיקולים אירניים פנימיים, כגון דימוי עצמי לאומי, הטראומה של המלחמה עם עירק או הרצון להגיע להגמוניה אזורית. לפיכך אין זה ברור כיצד "התקדמות בנושא הפלשתיני" (כלומר, נסיגה לגבולות בני-השמדה) תתרום במידה כלשהי לעצירת תוכנית הגרעין האירני. הרי תוכנית זו אינה מונעת מתחושת סולידריות עם הערבים בכלל או עם הפלשתינים בפרט. אדרבא, למדינות ערב, כמו גם לפלשתינים, יש מה לחשוש מאירן גרעינית – אולי אף יותר משצריכה ישראל לחשוש ממנה, שכן רבות מהן עלולות להסתכן בהשמדה כתוצאה מהתקפה גרעינית על "הישות הציונית" הצמודה כל-כך אליהן. ובכל זאת, על אף זאת ש"הכיבוש" אינו מהווה גורם משמעותי במאמצי הגירעון של האירנים, הרי היהודים ומדינתם בהחלט עלולים להוות מטרה ראשונית נוחה בעיני המשטר האיסלאמיסטי בטהרן, כדי להפגין באמצעותה את יכולתו החדשה ואת נכונותו להפעילה – לא בגלל מה שישראל עושה לפלשתינים, אלא פשוט בגלל מה שהיא: גורם פולש כופר ושנוא.
על כן, הסכמה לתביעותיו הבלתי סבירות של ממשל אובמה לא תסיר מעל ישראל את איום ההשמדה בהתקפה גרעינית. היא רק תוסיף סכנה נוספת – איום ההשמדה בהתקפה קונבנציונאלית.
למדיניות האמריקנית המתהווה סממנים מוכרים ומדאיגים, המזכירים את הלחצים שהפעילו בריטניה וצרפת על צ'כוסלובקיה, כדי שזו תיכנע לדרישת גרמניה ותוותר על האזור ההררי בעל החשיבות האסטרטגית של חבל הסודטים, כהיענות "לתביעות הצודקות" של הרוב אתני שם. אסור שנתניהו יאפשר לממשל לשכוח – או להשכיח – שבנטישתם של הבריטים והצרפתיים את בעלת בריתם, ובאילוצה לקבל את תכתיביו של רודן, הם הביאו חורבן לא רק על הצ'כים, אלא גם הרג והרס חסרי תקדים על עצמם ועל האנושות כולה.
