מרד העבדים

יש לציין כי כל עובד זר המגיע לעבוד במדינות המפרץ חייב שיהיה לו עָרֵב, כלומר אזרח מקומי האחראי עליו. העובד הזר שוהה במקום כאורח של העָרֵב, המחזיק בדרכונו של העובד הזר ובכך הופך אותו תלוי בו בכל עניין. במקרים רבים דבר זה מנוצל על-ידי העָרֵב כדי להתעלל בעובד הזר ככל העולה על רוחו. וכך כותב על כך עטואן במאמרו (כשבסוגריים מובאות תוספות הבהרה מטעם כותב שורות אלה): ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים המכובדים, מאשימים את הערבים כי הם תופסים את המקום הראשון בעולם בעניינים מפוקפקים כמו סחר בבני אדם, שלילת זכויות עובדים ויחס גרוע לפועלים. למרבה הצער, האשמות אלה נכונות ומתועדות. אנו רואים את תיעודן בתצלומים ובסרטי וידאו, אשר צולמו ביותר מבירה ערבית אחת ובמיוחד במדינות המפרץ. להלן כמה אירועים מסוג זה:

• בימים אלה עדה כווית למרד הרעבים הבנגלדשים, שפרץ לפני ארבעה ימים. אלפים מהם יצאו לרחובות בהפגנות מחאה על תנאי חייהם הקשים ועל הירידה בשכרם, שאותו אף מסרבות לאחרונה לשלם החברות המעסיקות אותם. המחאות התפתחו להתנגשויות דמים, אנשים נפצעו והתרחשו מעשי ונדליזם. רובם של פועלים אלה הם פועלי ניקיון, כלומר מטאטאי רחובות ומנקי חדרי שירותים. ממשלת כווית, במקום שתודה בטעויותיה ותביא למשפט את בעלי חברות השיעבוד, תשים קץ לתופעת הסחר בוויזות ותחסל את משטר העָרֵב הבזוי – איימה לסלק מכווית את הפועלים השובתים ובה בעת שלחה פקידים למדינות אסיאניות כדי להביא מהן עובדים שיחליפו את 150 אלף הפועלים הבנגלדשים אשר כל אחד מהם משתכר 20 דינר לחודש – מתוכם משולם חלק לחברות הספסרות במדינותיהם או לעָרֵב הכוויתי. הם חיים בזבל ונאלצים לחפש מזון בפחי האשפה, שכן שכרם אינו מספיק להשביע את רעבונם ולהחזיר את ההלוואות שלקחו כדי לקבל את העבודה העלובה הזו.

• בפברואר 2008 הפגינו בבחריין 1,300 פועלים הודים, לאחר ששבתו כמה ימים בדרישה לשפר את תנאי חייהם. השביתה הסתיימה לאחר שדרישותיהם נענו, אך אז עלו דרישות לסלק את כל הפועלים הבנגלדשים, כי אחד מהם הרג מעביד שניצל ועשק אותו.

• באותו חודש הפגינו גם עשרות אלפי הודים העובדים בדובאי, בדרישה לשפר את תנאי חייהם, להתייחס אליהם כאל בני אדם ולהסיעם למקומות עבודתם באופן אנושי, לא כמו חיות. מחאותיהם גרמו לחסימת כבישים, הרס חנויות והתנגשויות עם כוחות המשטרה. המתח נמשך, והמדינה עומדת בפני מרד, שכן המצב עודנו כפי שהיה.

• ב-9.7.08 עצרו שלטונות אבו-ד'אבי 3,100 פועלים הודים העובדים בחברת הבניה "אלחמרא", עקב מחאתם על היחס הגרוע, על שלילת זכויותיהם ועל שעות העבודה הרבות. בדובאי מקובל כי מי שמוחה או מפגין – מסולק, וכזה יהיה כנראה גם גורלם של חלק מהפועלים הללו.

• לפני שבועיים עצרו שלטונות שוויץ את חניבעל קד'אפי, בנו של המנהיג הלובי, ואת רעייתו למשך יומיים, בחשד כי תקפו את עובדי המלון בז'נבה ששירתו אותם. במקום לאפשר את ניהול החקירה, הכריזה לוב מלחמה על שוויץ, עצרה את אספקת הנפט אליה, סגרה את החברות השוויצריות הפועלות בלוב ועצרה שני אזרחים שוויצרים.

• אתמול הגישה התביעה בבלגיה כתבי אישום נגד שבעה בני שייח' מהמפרץ, על התעללות בתשעה משרתים בעלי נתינות אסיאנית וערבית אשר שירתו אותם בקומה ששכרו באחד ממלונות הפאר הבלגיים. העונש על עבירה זו מגיע עד חמש שנות מאסר.

איני מבין [כותב עבד אלבארי עטואן] את הסאדיזם הערבי הזה ואת היחס הפראי והבלתי אנושי הזה לאחרים, המנוגד לאמונתנו האיסלאמית הסובלנית, הקוראת לשוויון, לצניעות, לתשלום שכרו של שכיר לפני שתתייבש זֵיעתו ולהתרחקות מכל תופעות השעבוד. מניין באו לנו הגאווה וההתנשאות על האחרים, כאשר אנו האומה המפגרת, המדכאת, הדיקטטורית והמושחתת ביותר מבין אומות העולם? לו היינו אומה ענייה ומחוסרת כל, אולי היינו אומרים שאלה הן האפשרויות העומדות בפנינו. אך אנו אומה עשירה, שתקציבי מדינות הנפט שלה במזרח הערבי (עירק, סעודיה והמפרץ) ובצפון אפריקה עולים על 900 מיליארד בשנה – אשר מגיעים מהכנסות הנפט והגז – ואנו מתפארים בפני האומות האחרות שאצלנו מצויים המלון הגדול ביותר, הבניין הגבוה ביותר וחברת התעופה הגדולה ביותר. ולמרות זאת, אנו משלמים לפועל עני וחסר כל עבור חודש עבודה פחות ממחיר ארוחה לשניים במסעדה של מלון צנוע, והלוואי שהיינו משלמים שכר זה במועדו.

במדינות המפרץ לבדן שוהים יותר מ-15 מיליון פועלים זרים, מהם 9 מיליון בסעודיה, והם מהווים 37 אחוזים מן האוכלוסיה. הם חיים בתנאים בלתי נסבלים, ואפשר רק לתאר לעצמנו מה היה קורה אילו יצאו הפועלים הללו לרחובות במרד של רעבים, ומה היה אז מצבן של מדינות אלה. האם הן היו פותחות עליהם באש? מדינות המפרץ שוכחות, שהפועלים הללו הם אזרחי מעצמות כמו הודו ופקיסטן, שברשותן נשק גרעיני ושהן מדינות דמוקרטיות אמיתיות. איני סבור שמדינות אלה ישתקו לנוכח דיכוי פועליהן ושלילת זכויותיהם. איפה ההיגיון במתן האפשרות לסוחרי אישורי העבודה ולחברות מוצצי דם לפעול להשחתת מדינות המפרץ באופן שאנו רואים עתה ולעוות את תדמיתנו יותר משהיא מעוותת? אנו משקיעים מאמצים רבים כדי ליצור דיאלוג בין הדתות, כדי להסיר מעלינו את אשמת הטרור ולהראות לעולם את הפן הסובלני של אמונתנו האיסלאמית, אך בה בשעה אנו מפעילים את הצורות המכוערות ביותר של טרור פסיכולוגי ונפשי על בני דתנו ממש, מוסלמים העובדים במדינות ערב, כאילו השבעת רצונם, כיבוד שהותם אצלנו ומתן זכויותיהם מנוגד להלכה, ואנו שוכחים את הסיפור על האיש שהגיע לגהינום רק משום שמנע מזון מהחתול שלו. ראשית, עלינו לזכות בהערכת העמים המוסלמים, לפני שננסה לזכות בהערכת בני הדתות האחרות, דוגמת היהודים, הנוצרים והבודהיסטים. התיקון מתחיל בתוך הבית ורק אחר כך ניתן לעבור לבתי השכנים כדי לתקנם. למרבה הצער, סדרי העדיפויות שלנו הם תמיד הפוכים, ולכן איננו מתקדמים כלל וייתכן שאנו בנסיגה מתמשכת. מערכת העָרֵב הנהוגה במרבית מדינות המפרץ היא הסוג הגרוע ביותר של עבדות. אני אישית הייתי אחד מעבדי המערכת הזו ואני מכיר אותה היטב. העָרֵב הוא האדון שחובה על העובד לציית לו, וכל מחאה על היחס הרע, או כל דרישה להעלאת שכר, עלולות להביא לתוצאות הרות אסון, שהקלה בהן היא החזרת העובד למדינתו במטוס הראשון היוצא אליה, כשחל עליו איסור לשוב למדינה שסילקה אותו. בסעודיה נאסר על עובד זר לנסוע מג'דה לטאא'ף, מרחק של כ-150 קילומטר, מבלי שקיבל מראש היתר מהעָרֵב שלו, ואם נסע ללא היתר, אזי גורלו היה מעצר ובמקרה הטוב הוא היה מוחזר לארץ מוצאו. איני יודע אם החלטה זו – שמשמעותה שעבוד – בוטלה או שמא היא בתוקף עד היום. תופעת התושבים חסרי התעודות קיימת רק במדינות ערב, ובמיוחד במדינות המפרץ, למרות שחלקם נולדו במדינות אלה, כמו גם בניהם, נכדיהם וניניהם. למרות זאת, מונעים מהם קבלת אזרחות במולדתם, שאין להם ארץ אחרת במקומה. מדוע שמדינות אלה לא יעניקו אזרחות לתושביהן הערבים הללו, בעוד שזרים מציפים אותם ומהווים כיום יותר מ-70 אחוזים מתושביהן? זה מביך. רבים מאזרחי מדינות המפרץ נוסעים עם נשותיהם ההרות לקנדה, אמריקה או אוסטרליה, רק כדי שבניהם – כשייוולדו – יקבלו אזרחות במדינות שבהן הם נולדו, במקרה של פלישה זרה לארצם – אם בשל תודעת אזרחות רופפת ואם משום שאין הם בוטחים בשלטון. אז מה התועלת בדו-פרצופיות הזו? ולמה לא סוגרים במהירות האפשרית את התיק המביש והמזיק הזה? אזרחים ערבים ומוסלמים חיים כיום במדינות המפרץ זה יותר מ-50 שנה, ובניהם מדברים בניב המקומי כמו בני המפרץ. הם מצדיעים לדגל המדינה המארחת בכל בוקר, שרים את שירי הזמרים המקומיים, ולמרות זאת הם משוללי זכויות אזרח או זכויות אחרות, מנועים מלקבל שירותים ממשלתיים כמו בריאות ולימודים, והיחס אליהם הוא כאל עובד זר שזה עתה הגיע למדינה. מצב זה חייב להשתנות, שכן תדמיתנו כערבים הפכה לגרועה ביותר בעולם והאחרים מתייחסים אלינו כאל סוחרי עבדים. למה מכל העולם רק אנו מכים משרתים ותוקפים אותם במכות ובהשפלה? למה אנו מחייבים אותם לעבוד יומם ולילה ללא רחם? למה אנו מנצלים את הצורך שלהם בשכר ואת היעדר מקומות העבודה בארצותיהם? אני מודה ומתוודה, שיש בקרב בני המפרץ רבים המתנגדים להתנהגות זו וחשים בושה כמוני. אני גם מודה שכמה מחברי מועצת האומה בכווית הביעו את הסתייגותם לנוכח היחס המשפיל לעובדים הבנגלדשים, ודורשים להעניש את בעלי החברות האחראיות לסבלם של הפועלים הזרים. אך אין די בכך, שכן הממשלות מסרבות לשנות את המצב, מניחות לנו (העיתונאים והציבור) לצרוח ולנבוח, וממשיכות לעשות כאוות נפשן, לנקוט באותה מדיניות, בהנחה שההמולה תשכך מיד עם שוך המחאות ושאין חשיבות לתדמית הערבים. עד כאן מאמרו של עבד אלבארי עטואן. לכאורה, מאמר נוקב שיש בו חשבון נפש והכאה על חטא. אלא שהדבר הבולט ביותר בו הוא התמקדותו במדינות המפרץ והתעלמותו המוחלטת מהפרת זכויות אדם וזכויות אחרות של פועלים במדינות ערביות אחרות, כגון סוריה, טוניסיה והרשות הפלשתינית. התעלמות זו מאפשרת אולי לנחש מי משלם לעטואן, שהרי מי שמשלם – לא יספוג ביקורת שכזו מצד העיתון. ברור אפוא, שמדינות המפרץ אינן מן המממנים של "אלקודס אלערבי". עניין נוסף שהכותב מתעלם ממנו הוא, שערבים היו במשך מאות שנים סוחרי העבדים הגדולים ביותר, במיוחד באפריקה. במאות ה-16 עד ה-18 התגוררו ערבים בארצות מערב אפריקה, צדו שבטים ואנשים בודדים ומכרו אותם מעבר לאוקיאנוס האטלנטי, לעבודה בשדות הכותנה והחיטה של המדינה החדשה, ארה"ב. עובדה זו מתועדת היטב בספרי ההיסטוריה, ויש לה הוכחה מעניינת מאוד: בערבית, איש בעל צבע עור שחור נקרא "עַבּד", כלומר עבד. בימים אלה, שבהם "גזענות" היא המילה השלילית ביותר במילון הפוליטי, מפנים ערבים רבים אצבע מאשימה נגד אומות אחרות, בטענה שהערבים סובלים מגזענות ומיחס מתנשא. מאמרו של עבד אלבארי עטואן מלמד שהגזענות הפושה במדינות המפרץ גרועה הרבה יותר מן היחס המשפיל ואפילו מן הגזענות, שממנה סובלים ערבים במדינות אחרות.

הגזענות מגיעה בימים אלה לשיא חדש במצרים, עם נקיטת צעדים חסרי היגיון מצד הממשלה כלפי המיעוט הקופטי, וחיסול מקור פרנסתם של אלפי קופטים נוצרים – דירי חזירים – על-רקע "שפעת מקסיקו". להחלטה זו אין כל בסיס מדעי או רפואי, שכן הווירוס הנדון עובר מאדם לאדם, והשמדת חזירים אינה מונעת את ההידבקות במחלה. למה אם כן נוקטת הממשלה צעד חסר היגיון זה? התשובה נעוצה ביחסים העכורים בין השלטון המצרי ובין "האחים המוסלמים", הארגון הבלתי חוקי, שמרבית תושבי מצרים מזדהים עמו באופן מוחלט. השלטון מנסה בכל דרך להשקיט את הביקורת על מובארק לנוכח כוונתו להוריש את כס הנשיאות לבנו גמאל, ואחת הדרכים שנוקט הנשיא כדי לפייס את הרוב המוסלמי היא להעלות את החזירים – שנואי נפשם של המוסלמים – כקורבן ל"אחים המוסלמים", ולהפחית בכך את ביקורתם כלפי הנשיא. אלא שמדובר בבעייה חמורה בעלת רבדים עמוקים. בעיני הקופטים הם עצמם בעליה ובניה המקוריים של מצרים, אשר הייתה ארץ נוצרית בעלת אופי יווני-רומי עד שפלשו אליה צבאות הבדווים במאה השביעית. הם רואים את עצמם כממשיכי דרכם של המצרים הקדמונים, ואילו המוסלמים – בעיניהם – הם פולשים שמקרוב באו. שחיטת החזירים מצטרפת לדרכי אפליה שונות ומשונות נגד הקופטים: כמעט שלא עובר יום מבלי שחנותו של קופטי כלשהו במצרים נשרפת, ביתו נפרץ, בניו מוכים ברחוב והוא זוכה לקיתונות של בוז והשפלה. גם לממשלה יש חלק באפליה נגד הקופטים: כשמוסלמים בונים מסגד, איש אינו מתערב, גם אם בנייתו בלתי חוקית. אבל כשמדובר בעניינים החשובים לקופטים – הדברים שונים לחלוטין: גם כדי לסייד חדר פנימי באתר נוצרי כלשהו, חייבים הקופטים לבקש את אישור נשיא המדינה, ואישור זה מגיע במרבית המקרים אחרי שנים לא מעטות מיום הגשת הבקשה. אפליה נוספת ננקטת בהמרת הדת: על-פי החוק המצרי, מי שעומד בפתח מסגד ואומר את ה"שהאדה" – הוא מוסלמי, ואינו יכול לחזור בו ולשוב להיות נוצרי, גם אם הוא נוצרי שהתאסלם שעה קודם לכן, כשהיה שיכור ובלתי מודע למעשיו. כלומר, החוק מאפשר לקופטים לעזוב את הנצרות, אך אינו מאפשר לבני דתות אחרות להתנצר. לא ייפלא אפוא שיש הגירה גדולה של נוצרים מכל מדינות המזרח התיכון, ובמיוחד ממצרים, וביקורו של האפיפיור השבוע במזרח התיכון נועד בראש ובראשונה לעודד את בני הכתות הנוצריות להישאר באזור ולהיאחז בציפורניים באדמתם, גם אם הם סובלים תחת עוּלם של האיסלאמיסטים ההולכים ומתרבים, ההולכים ומקצינים ביחסם למיעוטים שביניהם.