קיימת אפשרות כי נתניהו ואובמה צועדים במסלולים שונים ומכאן אפשר כי יהיו אלו מסלולי התנגשות. מחד נמצא נשיא אמריקני אשר ביצע פניית פרסה במדיניות האמריקנית בניגוד לדרכו של ממשל בוש לפניו. אובמה אוחז כיום בתזה של מתנגדי, אמור אף שוטמי ישראל בממשל האמריקני, הגורסת כי לא מדינות ערב והפלשתינים הם המכשול לשלום. לגבי דידם, ישראל הינה המכשול לחיבוקי נפט עם העולם הערבי ועל ארצות הברית, מתוך ראייה צרה של האינטרסים שלה בלבד והכרתה כי אפשר והינה בנחיתות אסטרטגית למול עולם המזרח, היא החפצה ביישוב הסכסוך בינה לבין העולם האיסלאמי, תוך שמשלימה עם קיום מדינת ישראל לעת הזו. אפשר כי בעתיד יידרש, לגישתה, פתרון מדינת כל אזרחיה בשטח שממערב לירדן דהיינו, שתי מדינות לעם אחד, הפלשתיני והפלשתיני.
בהתאם למדיניות זו הרי ישראל, אשר נחשבה עד עתה לנכס אסטרטגי אזורי ראשי עבור ארה"ב, איבדה בכורתה זו בעבור אירן. באם להיות הוגן ומציאותי, אפשר והאמריקנים צודקים, אפשר בהחלט כי מהפן האסטרטגי-האמריקני ישראל מהווה כיום נטל יותר מאשר תועלת לארה"ב.
גם אירן אינה נמצאת כיום בראש סולם דאגותיה של ארה"ב. את הבכורה בנושא זה תופסות כיום אפגניסטן ופקיסטן העומדות ליפול, לראיית ארה"ב, בידים איסלמיסטיות קיצוניות ובייחוד מדאיגתה נפילת נשק אטומי מוכן להפעלה מהמדף לידי קיצונים איסלמים חסרי עכבות.
יתרה מזו, התזה האירנית המובלת בממשל האמריקני על-ידי שוטם ישראל וותיק, ג'יימס בייקר, מגמדת אף את ידידותיה המסורתיות של ארה"ב - מצרים, סעודיה וירדן - בהשוואה לנהייתה אחר האירנים.
מובן כי הדברים אינם כה פשוטים. לאובמה תיווצר אופוזיציה רחבה ועיקשת התומכת בישראל עקב הפן המוסרי-אידאולוגי, אך קולה של אופוזיציה זו נחלש עקב הפופולריות לה זוכה אובמה הנשענת על דמגוגיה מבריקה המעלה חצאי אמיתות למעלת אמיתות בעוד מעריציו רואים בו למצער את המלך המושיע (לא בדיוק ברור לנו ולהם למה).
מנגד נמצאת ישראל ובראשה מר נתניהו. זכותו וחובתו של נתניהו לראות ראש וראשון את צרכיה האסטרטגיים של ישראל אשר ארה"ב בהחלט מהווה אבן פינה בהם. מאידך קיים קו אדום אשר לעיתים יוצא מעורפל, בין המהלכים אשר ישמרו את ביטחוננו וקיומנו לבין צרכינו להיות קשובים גם לעמים סביבנו ובוודאי שלבעלות בריתנו בעולם.
בניגוד לארה"ב, המעניקה כעת חשיבות גדולה יותר לאפגניסטן ופקיסטן הבעיתיות יותר לטעמה, רואה ישראל את אירן כאיום האסטרטגי הגדול ביותר לקיומה. מכאן שישנם חילוקי דעות באשר לסידרי העדיפויות הבוערים בין ישראל לארה"ב.
ניכר במהלכי אובמה כי הוא מעניק חשיבות הולכת ופוחתת לנושא ריבונותה של ישראל בכך שאינו מתייעץ עמנו כבעלת ברית אסטרטגית לגיטימית אלא מעביר הנחיות ופקודות לביצוע. על ישראל לעמול ביתר שאת להבהיר לאובמה כמו גם למדינות ידידות באזור כי ישראל מעולם לא ויתרה על ריבונותה ורואה בה נדבך יסוד במדיניותה. עמידה על זכויותינו הריבוניות תעניק לנו עומק אסטרטגי אשר שפלות רוחנו אפשר ותחסלו. גם הודעת ממלכת ירדן בתום ביקורו של מר נתניהו שם מצביעה על זילות ישראל העוקבת אחר התנהלות אובמה. אפשר בהחלט כי המלך הבין לאן נושבת הרוח משך ביקורו אצל אובמה.
ברי הוא כי ישראל אינה יכולה בכל מצב, יהיה אשר יהיה, לוותר על קיומה הפיסי למען רצות את האמריקנים או מדינות האיחוד האירופי אשר בעייתן וגישתן מזה שנים חופפת בנקודות השקה רבות את המדיניות האמריקנית דהיום. אם להיות מציאותי הרי אובמה הוא שנסוג מהקו אוהד ישראל המסורתי בקבלו עליו את הקו המדיני האירופי ובהוסיפו עליו נופך קיצוני "מאוזן-איסלמי" יותר.
בבסיסם, נטושים חלוקי הדעות ביננו לארצות הברית בדומה למשל "מה קדם למה, הביצה או התרנגולת?". לגישת ארה"ב (האובמית), על ישראל להגיע "להבנה" עם שכניה, דהיינו זה שם הקוד לוויתור על נכסיה האסטרטגיים, כלומר החלשתה במכוון, קודם שניתן יהיה לארה"ב להגיע להבנה עם אירן בנוגע לנשק הגרעיני.
לעומתה גורסת ישראל כי על ארצות הברית וכלל העולם עימה לפתור עבור עצמן ועבורנו בראשונה את בעיית הגרעין האירנית, על-מנת שניתן יהיה להתקדם בערוץ הפלשתיני לאחר מכן, בלא שמורא הפצצה האירנית ירחף מעל הדיונים לשלום.
היוצא מכך הוא כי ארה"ב, בכך שמשליכה יהבה על השגת הבנות עם אירן תוך מתק שפתים שספק גדול הוא באם יובן ויתקבל על דעת האירנים, מהמרת על עתידה כמו גם עתיד העולם, ובלבד שהתזה בה הינה מחזיקה היא שתהיה המובילה. לא בכדי נראית מדיניותו של אובמה כלפי ישראל יותר כמשחקים של כבוד ותרגילי דיפלומטיה למתחילים מאשר כמדיניות רציונלית הנטועה בקרקע המציאות.
מספר שאלות עולות מהתנהלות אמריקנית זו:
1. ישראל נדרשת לוותר כבר כעת על נכסיה האסטרטגים עוד בטרם הושלם, אם בכלל, מהלך ההתפייסות האובמי עם אירן ואשר תוצאותיו לוטות בערפל. פירוש הסכמת ישראל למתווה שתי המדינות הוא כי ישראל מסכימה בזמן מן הזמנים לסגת ממרבית הגדה המערבית לקווי 1967. נאה, אך היכן הבטוחות המוצקות לכך בעבור ישראל אשר יאשררו כי לא תקום מדינת אייטולות בגדה המערבית?
2. הבה ונניח כי ארה"ב נכשלה במאמציה להגיע להבנות "רכות" עם אירן. מה יהיה דין הוויתור הישראלי? האם ישראל תהיה זכאית לחזור בה מההבנות שהושגו עם ארה"ב בנוגע למתווה שתי המדינות לשני עמים?
3. האם הידיעות כי מהלך ההתפייסות האובמי עם אירן מוגבל בזמן, ובמידה ולא יצלח יסתיים מצד ארה"ב מנדטורית וחד-צדדית באוקטובר 2009, הינן נכונות?
4. באם נכשל מהלך ההתפיסות האמריקני עד אוקטובר 2009, מהם הצעדים שמתעתדת ארה"ב לנקוט להבא כנגד אירן ומהן תהיינה דרישותיה מישראל מעתה ואילך?
5. האם תוקפא דרישתה של ארה"ב מישראל בנוגע למתווה שתי מדינות לשני עמים במקרה כשלון מאמצי הפיוס עם אירן והאם תאות ארה"ב לתאם מהלכיה עם ישראל תוך התחשבות בראיית ישראל את הסכסוך מעתה ואילך?
6. האם ארה"ב מנסה לסנדל את ישראל להתחייבות למתווה "שתי המדינות" בין אם יעלו בידה מאמצי הפיוס עם אירן ובין אם לאו?
והרי מספר תובנות העולות מהשאלות לעיל:
1. ברי הוא כי ממשל אובמה מנסה לסנדל את ישראל למתווה שתי המדינות ללא תלות בהצלחת מדיניותו האירנית החדשה, וזאת מתוך ראיית צרכיה האסטרטגיים של ארה"ב באשר ליחסיה עם ציר המדינות הסוניות, אמור: ציר שאיבת הנפט, תוך הזנחת צרכי ישראל.
2. ישראל משלמת כיום בסיכויי קיומה בכך שלאורך שנים רבות מדי השליכה יהבה על בת בריתה העיקרית שהפכה כעת למשענת קנה רצוץ. קובעי המדיניות הישראלים בעבר כשלו אנושות בקריאת הכתובות על הקיר ובהבנת הפוליטיקה העולמית ההפכפכה.
3. אין בידי ישראל, ונראה כי גם לא יהיו, כל ערובות למקרה בו ניסיונות הפיוס האובמי עם אירן יכשלו.
4. ישראל חייבת לפנות לגושי השפעה אחרים בנוסף לארה"ב. מדיניות אובמה, המפנה כתף צוננת לישראל (במקרה הטוב), מוכיחה את דחיפות הנושא. באים בחשבון ארבע גושים עולמיים עיקריים: גוש אמריקה הלטינית, גוש מדינות אסיה, גוש ברית המועצות לשעבר וגוש המדינות הסוניות מאויימות אירן.
והמסקנות?
על ישראל לנקוט בשיטת "כן, אבל", לעיתים נחשבת גם כ"אם, אבל". דהיינו להתנות הסכמתה למתווה "שתי מדינות לשני עמים" בשרשרת תנאים אשר יקשה על האמריקנים לערערם: כל מסקנה חייבת להיות מלווה בהתניה לביצוע. ולכן, ישראל תכיר במתווה שתי המדינות בתנאים הבאים כמקשה כוללת אחת.
א. על ארה"ב להכיר באופיה הלאומי היהודי של מדינת ישראל (דבר שלא עשתה עד היום) ולהעביר (ולא רק לפעול למען) החלטה ברוח זו באומות המאוחדות. גם אם ייכשלו מאמצינו באו"ם, הרי ייחשף פרצופה האמיתי של הקהיליה הבינלאומית, דבר שיתרום רבות להסברה הישראלית ולקידום עניינינו בהתאמה.
ב. על ארה"ב וישראל לבוא בהסכם וחוזה הגנה הדדי מורחב ביותר העולה על כל שהושג עד כה עם האמריקנים. חוזה זה יכלול סיוע צבאי (כולל טכנולוגיות חדישות), כמו גם סיוע מדיני ופוליטי וכלכלי.
ג. על ארה"ב להתחייב בכתב על מועד סיום מאמצי הפיוס "הרכים" עם אירן עקב כישלונם.
ד. יוסכם בין הצדדים כי במידה וישראל הביעה הסכמתה למתווה שתי המדינות אך מאמצי הפיוס האמריקנים עם אירן כשלו, הרי ישראל תהיה משוחררת מהתחייבותה למתווה שתי המדינות וזאת עד שיווצרו התנאים החדשים המצדיקים עיון בו מחדש.
ה. על האמריקנים להתוות ולהציג בפני ישראל, קודם לוויתורים ישראלים, באופן חשאי כמובן, את תוכניותיהם ליום שלאחר אוקטובר 2009. בל נשגה באשליות, אובמה יכשל במאמציו לפיוס. גם אם למראית עין יסכימו האירנים עמו, הרי שיהיו תמיד במרחק ימים או שבועות מהרכבת הפצצה ושיגורה.
ו. על ישראל והאמריקנים להגיע להבנות משותפות ברמה של הסכם בראשי תיבות על שיתוף הפעולה והדרך המשותפת שינקטו בה לאחר אוקטובר 2009 המתחשבת באורח מכריע בגישתה של ישראל לסכסוך האזורי במקומותינו.
ז. מירב הסעיפים לעיל יפים גם לכל התנהלות ישראל למול מדינות האיחוד האירופי.
ח. על ישראל לשדרג את המשלחות הכלכליות והביטחוניות בגושים אליהם נשואות פניה בנוסף לארה"ב, להפנות תקציבים נוספים להסברה ממוקדת בגושים אלו ולשנות הלכי רוח במסדרונות משרד חוצנו. לחלופין, יש להעביר סגל עובדים ותקציבים ממדינות שאינן במרכז המיקוד לאלו שבעין המאמצים.
ט. על ישראל לפתוח אופקים צבאיים מקבילים ליחסיה עם האמריקנים ובעיקר שידרוג הגנתה בהקמת חיל טילים אדיר ממדים כתשובה לאיום האסטרטגי הטילי מצד סוריה, אירן והחיזבאללה. אופקים צבאיים אלו יהפכו במהרה גם לשדרוג אופקים מדיני.
י. על ישראל להעביר בצינורות דיפלומטיים שאינם פומביים את אי נחת רוחה מהסגנון בו נקט בית המלוכה הירדני בגמר ביקור אובמה, בנוסח "ישראל מכבדת את ריבונותה של ממלכת ירדן ועומדת על קבלת יחס דומה מצד הממלכה".
יא. ישראל תעמוד על כך כי יישקלו חלופות אחרות להקמת מדינה לפלשתינים על פני פתרון "הגדה המערבית ורצועת עזה". סביר כי נושא זה לא יסתייע כעת אך יסב תשומת הלב העולמית לבעיית הפליטים אשר ישראל שותפה זוטרה ביצירתה אך אין לה דבר וחצי דבר עם הנצחתה.
יב. ישראל תעמוד על תחילת התהליך להפסקת פעולות אונר"א וקבלת אחריות על הפליטים מטעם מדינות ערב כמשקל נגד לאחריות שקיבלה על עצמה באשר ליהדות המזרח.
יג. יצירת ציר מדינות סוניות מאווימות אירן הינו חיוני לאסטרטגיה הביטחונית של מדינת ישראל. הצלחת הקמת ציר זה, אשר ישתף פעולה ביטחונית, מדינית וכלכלית, יהווה המסד המוצק להסכמי שלום עתידיים במזרח התיכון.
