ביציאה משער יפו יש כיכר, שאינה אלא גשר מעל כביש ראשי. הכיכר מנסה ובדרך כלל מצליחה לקרוץ לעוברי האורח לבקר במרכז המסחרי החדש של ממילא. אם בכל זאת הם עומדים בפיתוי ובוחרים ללכת על ציר יפו ההיסטורי, עליהם לצעוד רגלית לאורך מעבר להולכי רגל, כשמשמאלם כביש ראשי ומימינם חומת העיר העתיקה, חוויה המקנה תחושה של צעידה בתלם, בלי אפשרות לסטות ימינה או שמאלה. בשלב מסוים מתעקל המעבר ומסתיים ברמזור של צומת סואן.
כדי להמשיך לרחוב יפו עליהם להמתין בסבלנות עד שהאור ייתחלף – המתנה האורכת זמן רב, והמלווה לעתים קרובות במארבי משטרה בעברו השני של הכביש למי שאיבדו את סבלנותם. לאחר מכן יש לפנות שמאלה ולחצות כביש נוסף. אז מגיעים לחלק של רחוב יפו שעדיין קיים. מסכת ההתעללות שחוֹוֶה רחוב יפו שעדיין לא נהרס – לא תיסקר במאמר זה.
גם את רחוב הנביאים, כמו את רחוב יפו, קטע בעבר הגבול, וממש כמוהו עובר בו תוואי הכביש הראשי החדש במקום שבו עבר הגבול, ומנציח את הקיטוע. קטע רחוב הנביאים בצידו המערבי של הכביש עובר בשכונת מוסררה היהודית, ואילו הקטע שבצידו המזרחי – עובר בשכונה ערבית. כל צידו הדרומי של קטע זה נהרס, בימים שבו שימש שטח הפקר. הרחוב נשאר למעשה מחושף בצידו הדרומי עד עצם היום הזה. גם כאן ייחסך מן הקוראים סיפור ההתעללות הממושכת של הרשויות בחלקו המערבי של רחוב הנביאים.
הכביש הראשי, העובר בתוואי הגבול הישן, ולמעשה מנציח את קטיעת שני הרחובות הנזכרים, הוא לא אחר מאשר הכביש המחבר את חברון עם רמאללה. דבר זה נעשה בו בזמן תוך כדי הסטת תוואי הרכבת המחברת בין ירושלים לתל אביב מדרכו הטבעית – דרך מעלה בית חורון, כדי שלא יחצה "אדמה פלשתינית". והנה הרשויות שלנו דאגו במו ידיהן להעביר את תוואי הכביש הראשי, אשר מחבר את שתי הערים הפלשתיניות הגדולות, דרך הנקודה הרגישה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
במפה ניתן לזהות את הנקודות הבאות: 1. קטיעת רחוב יפו נקטע על-ידי כביש ראשי; 2. דרך להולכי רגל היוצאת משער יפו, מתעקלת ומסתיימת באופן סתמי. 3. קטיעת רחוב הנביאים. 4. מנהרה בכביש חברון-רמאללה; 5. מדרחוב ממילא.
הסיבות האנתרופולוגיות לכך שירושלים מחולקת גם היום, 42 שנים אחרי, הן רבות, אך מדוע הרצף בין שני חלקי העיר נקטע באופן מלאכותי במו ידיהן של רשויות התכנון ובאמצעים פשוטים למדי? מדוע הנציחו הרשויות בישראל את הגבול שכל כך רצינו למחוק? כיצד הגענו לכך שמעבר לסיבות האנתרופולוגיות לחלוקת העיר, הביאו רשויות התכנון, שמטרתן המוצהרת היא סיפוח ואיחוד באמצעים טכניים פשוטים, דווקא להעמקת הצלקת?
לכאורה, יש סיבה טכנית פשוטה לאופי התוואי של הכבישים שנסללו: תוואי הגבול הישן ושטחי ההפקר יצרו שטח מחושף, והיה קל יחסית לסלול כבישים בתוואי הגבול לשעבר מבלי להתמודד עם מבנים קיימים. אולם ליצירת הקיטוע סיבות נוספות.
שכונת ממילא, אשר שכנה לאורך החומה החל משער יפו, זכתה לאחר שחרור ירושלים לטיפול מיוחד. הוקמה חברה ממשלתית לצורך שיקום השכונה, ולשם כך נבחר למתחם אדריכל בעל שם. במילים אחרות, במקום לאפשר לשכונה להשתקם באופן אורגני, על-ידי יזמים פרטיים רבים ובשיתוף עם דיירי השכונה, הוחלט על פינוי בכפייה של התושבים, הריסת מרבית המבנים, בכללם מבנים היסטוריים, ובניית שכונה חדשה לחלוטין. אותן רשויות הדורשות מיזמים להקפיד על קוצו של יו"ד בשימור מבנים, מילאו את תפקיד הבולדוזר ורמסו ברגל גסה ובלי למצמץ מתחם היסטורי שלם.
האם ניתן לזהות כאן תפיסה של העיר העתיקה כמונומנט השייך לעבר – מעין תפאורת רקע לזירת ההתרחשות העכשוית? האם נדמה כאילו היא נמצאת שם כדי "לראותה בלבד". נראה שכן, יש נטייה להרחיק את הבנייה מסביבות העיר העתיקה או לאפשר בנייה באופן שישאיר זויות ראייה – כאילו המקום אינו אמור להיות מקום חי ונושם אלא מצֵבה קפואה.
כל אלה יוצרים את אופיה של ירושלים כעיר עם הפסקה, או יותר נכון הפסקות. הדבר נכון גם במימד הזמן וגם במימדי המקום. אילו ניתן היה לחבר אותה יחדיו, אולי היינו מקבלים עיר שנעים יותר לחיות בה ולחוות אותה.
