המחלוקת הקשה, שנתגלעה כבר בשיחה הראשונית שבין הנשיא אובמה לראש הממשלה נתניהו, אומרת דרשני. קשה להאמין שהפער הגדול בעמדות השניים ניתן יהיה בכלל לגישור, לפחות לא בעתיד הקרוב, וכל הסימנים מעידים כי הרומן החם שבין ישראל לארה"ב הגיע לקיצו.
כה עמוק הוא הפער, עד שאפילו בשיחת הגישוש, שאמורה הייתה להיות יותר שיחת-נימוסין, לא הצליחו שני הצדדים להגיע לכל הסכם ביניהם. יתרה מכך: לא יהיה זה מוגזם לומר כי נתניהו קיבל מאובמה סטירת-לחי מצלצלת בכל פניותיו אליו. דחיית בקשותיו של ראש הממשלה כבר בשלב הראשוני הזה, לא הייתה משום דחייה דיפלומטית, אלא החלטית, ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים.
למן הרגע הראשון לא היה היה אובמה מוכן אפילו להתפשר. לא בעניין אירן ולא בעניין המדינה הפלשתינית. עמדתו הנחרצת בעניין אירן מנוגדת, בתכלית, לעמדתו של ראש ממשלת ישראל: הוא מחזיק, בעקשנות, בדעה כי יש לנהל דיאלוג עם אחמדינג'אד ולא לפנות לאופציה צבאית. יתרה מזו: אובמה הזהיר את נתניהו, בלשון חד-משמעית, לבל יעז לתקוף את אירן - אזהרה שהושמעה למעשה פעמים אחדות כבר בעבר ושאפילו הוצגה לו כאולטימטום ברור.
פער גדול כך או אחרת, ארה"ב של אובמה מחזיקה בדעה הנחרצת כי פקיסטן מגורענת מסוכנת, לפי שעה, לאין ערוך מאירן שעדיין לא הגיעה, לדעתה, לסף איום גרעיני. בכל מקרה, אובמה לא השתכנע לרגע שיש לקבוע לאירנים "דד-ליין" מלאכותי להתפרקות מחימוש, והביע את נחישותו למיצוי האופציה הדיפלומטית. על כן אין, לדעתו, שום מקום לתת לישראל אור ירוק לפעולה צבאית כלשהי נגד אירן.
גם בנושא הפלשתיני נתגלע בין השניים פער עמדות ניכר. לא רק שאובמה דחה, על הסף, את בקשתו של נתניהו לתת עדיפות לנושא האירני על פני הנושא הפלשתיני - הוא אפילו דרש ממנו לקדם ולזרז מהר ככל האפשר את הקמתה של מדינה פלשתינית. ועוד לפני כן אצה לו השעה לעצור את כל ההתנחלויות בשטחים ולפנות את כל המאחזים.
סוד גלוי הוא שאובמה קרוב יותר לערבים מאשר לישראל, לא רק כמוסלמי בדם, אלא גם ברוחו. לכן ברור שהיעד המרכזי במדיניות החוץ שלו הוא שיפור היחסים עם הערבים והמוסלמים, ולמען היעד הזה עליו לשמור מרחק מסויים מישראל ולעשות משהו למען "הפלשתינים הסובלים".
השורה התחתונה היא שעתיד היחסים ההדדיים בין ישראל לארה"ב אינו מבשר, בלשון המעטה, טובות. בהשוואת ממשל אובמה לממשל בוש, אין ספק כי ישראל משודרגת הרחק לאחור: פחות חשיבות, פחות אינטימיות, פחות רצון טוב, ואפילו פחות כבוד. לישראל לא נותר, לפי שעה, אלא לחרוק שיניים ולחיות עם המציאות החדשה והעגומה כל כך, שנכפתה עליה בעל כורחה.
