שני פסוקים בספר דברי הימים מתארים מעשה מסתורי שהתרחש כאשר ישבו בני ישראל במצרים, ואשר אין לו כל זכר בתורה. אך כפי שנראה, ייתכן שלסיפור זה היו השלכות על מה שהתחולל מאות שנים לאחר מכן.
כאשר מגיע סופר דברי הימים לתולדות בני אפרים, הוא מציין: "וזָבָד בנו ושוּתֶלַח בנו ועֶזֶר ואלעד, והרגום אנשי גת הנולדים בארץ, כי ירדו לקחת את מקניהם" (דברי הימים א', פרק ז', פסוק כ"א). הפסוק הבא רומז מתי התרחש הארוע: "ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים" - כלומר: היה זה כאשר אפרים עדיין היה בחיים.
הגמרא מוסיפה כמה מילים: "בני אפרים שֶמָנוּ לקץ וטעו" (מסכת סנהדרין, דף צ"ב, עמוד ב'). רש"י שם מסביר, שבני אפרים ישבו במצרים וידעו שהגלות תימשך 400 שנה, אך טעו בחשבון. הם חשבו שהמניין מתחיל מאז ברית בין הבתרים, בה אמר ה' לאברהם "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" - אך למעשה החשבון מתחיל מלידתו של יצחק, 30 שנה לאחר מכן. כאשר מלאו 400 שנה לברית בין הבתרים, הסיקו בני אפרים שהגאולה צריכה לבוא ולכן יצאו ממצרים קודם הזמן - ונהרגו בידי הפלישתים יושבי גת.
מעניין שבפירושו לדברי הימים לא מתייחס רש"י לעניין חישוב הקץ ורק אומר: "והרגום אנשי גת, כי ירדו לקחת את מקניהם, ולא היו [בני אפרים] בקיאים במוצאי הדרכים ובמוצאי הארץ, והרגום בני גת הנולדים בארץ, כי הם [אנשי גת] היו בקיאים בארץ ההיא".
המהרש"א תוהה: האם בשל טעות בחישוב הקץ הגיע לבני אפרים עונש מיתה? והוא משיב, שחטאם היה אחר: "כבר הייתה השבועה בין אברהם ויצחק ובין הפלישתים, ואלו בני אפרים עברו על השבועה - שבאו לקחת מקנה אנשי גת הנולדים בארץ, רוצה לומר: מאותם שהיו אנשי השבועה עם בני אברהם ויצחק, ולכך הרגום על שעברו על השבועה שעימהם". הן אברהם והן יצחק כרתו ברית עם מלכי פלישתים, בה הבטיחו שלא לפגוע בהם ובזרעם. השבועה הייתה אומנם מוגבלת בזמן, אך בעת שבאו בני אפרים היא עדיין עמדה בתוקף, והפרת השבועה היא שחייבה אותם במיתה.
אלא שלא כל המפרשים מקבלים את ההסבר של חז"ל בדבר דחיקת הקץ, ולו רק משום שהדבר לא נאמר ואף לא נרמז בכתוב. המלבי"ם מפרש כפשוטו של מקרא: "יש מפרשים שבני אפרים ירדו לגת לקחת מקניהם ולכן הרגום אנשי הארץ, ויש עוד פירוש בזה. ועל כל פנים היה מעשה זה בעת שהיו במצרים, כי מבואר שאפרים היה חי עדיין, וזה כדעת חז"ל שיצרו ממצרים קודם זמן יציאת מצרים". גם הרלב"ג (ר' לוי בן גרשום) פירש לפי הפשט: "הרגום אנשי גת הנולדים בארץ מצרים, כי ירדו בני גת לקחת את מקניהם". דהיינו: לפנינו סכסוך חומרי על השליטה במקנה, ולא עניין של גאולה.