המילה "הברחה" אינה המילה הנכונה לתיאור מערכת המנהרות בגבול רצועת עזה ומצרים. משמעות "הברחה" נקשרת לפעולה בלתי חוקית הנסתרת מן העין, ואילו מערכת המנהרות הפלשתינית גלויה ופרוסה לכל אורך הגבול.
מרכז המחקר למודיעין ולטרור (
[קישור]/) פרסם תמציתה של כתבת תחקיר בערוץ "אל-ערביה" (15.5.09) המציגה את אופן פעילותן של המנהרות בגבול רצועת עזה ומצרים. להלן עיקרי הכתבה כפי שהובאו באתר:
"כתב הערוץ אל-ערביה, ואא'ל עצאם, סייר ברפיח המצרית, בשוק בו נמכרות הסחורות המועברות לרצועת עזה במנהרות. בכתבה נאמר כי שוק זה מהווה המקור העיקרי לאספקת הדלק לרצועה. כ-10,000 איש עובדים ב'תעשיית המנהרות' מדי יום. שווי הסחר דרך המנהרות מוערך בכ-200 מיליון דולרים מידי שנה. לאורך הגבול שאורכו כ-13 ק"מ, נחפרו כ-800 מנהרות. על-פי הכתבה שוקמו מרבית המנהרות אשר הותקפו במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'. מבריחים שרואיינו, טענו כי ניתן כיום לבנות מנהרה בתוך 15-10 יום. אחד המבריחים סיפר כי המנהרות מסתיימות בבניין, חורשה, לול וכדומה".
ראזי אל-סוראני, חוקר פלשתיני ומראשי החזית העממית/חבש, פרסם באחרונה (אתר האינטרנט "כנעאן", גיליון 1738) מחקר מקיף על תעשיית המנהרות בגבול רצועת עזה ומצרים, ולהלן עיקריו:
מספר המנהרות גדל מ-20 באמצע שנת 2007 (מועד ההפיכה הצבאית של חמאס) לכמעט 500 בנובמבר 2008. עלות הקמת מנהרה נעה בין 20 אלף דולר ו-100 אלף דולר בהתאם לאורכה.
המנהרות נחפרו באזור שאורכו 4 ק"מ בין תל זעתר ושכונות אל-ברזיל ואל-עבור, וזאת בשל האדמה הרכה במקום.
בהפעלת המנהרות מתקיים שיתוף פעולה עם גורמים במנגנוני הביטחון המצריים. חמאס שולט על רוב המנהרות ומעניק רישיונות למנהרות באמצעות עיריית רפיח.
מגוון רב של סחורות עבור דרך המנהרות, ובהן: סולר, בנזין, חלפי מכוניות, כבשים, עגלים, סיגריות, כדורי ויאגרה, זהב ומאות סחורות אחרות, וזאת בנוסף להעברת אנשים מהרצועה ואליה.
המצב הקיים גורם לנזקים למגזר הייצור המקומי ברצועת עזה בגלל מחד-גיסא העלות הגבוהה של חומרי המוצא המובאים, ומאידך-גיסא היצף המוצרים העוברים דרך מערכת המנהרות.
מערכת המנהרות הביאה לעלייה בייבוא של רצועת עזה ממצרים מ-30 מיליון דולר בשנה בשנים 2006-1994 ליותר מ-650 מיליון דולר בשנה והיא מספקת מקומות עבודה לאלפי פלשתינים. הגורמים הקשורים לניהול המנהרות גורפים רווחים עצומים והם האחראים באמצעות יצירת שוק שחור והאמרת מחירים.
מקורות המימון לייבוא העזתי ממצרים העיתונאי החוקר, אבי טרנגו, חשף במאמר ב-Ynet את חלק ממקורות המימון להפעלת מערכת המנהרות, וכך הוא כותב בעניין זה:
"לקראת סוף הרגיעה נראה היה שממשלת ישראל עומדת בפרץ ומבינה את הקשר בין פריחת החמאס, ריבוי המנהרות בפילדלפי והדרישה הגוברת למזומנים ברצועה. לא רק שקלים אזלו בעזה, אלא גם דולרים ודינרים. ברור שכאשר מוברחות סחורות לתוך עזה, יש לשלם עבורן וגם להעביר שלמונים לשוטרים המצרים, והכל במזומן שיוצא בפילדלפי: ישראל מכניסה כסף לעזה, הכסף יוצא דרך פילדלפי ותמורתו נכנסות סחורות שונות".
האינטרס המצרי: לשמר את "הכיבוש הישראלי" האם ייתכן ש-500 עד 800 מנהרות שרובן פועלות באופן שוטף בקטע קצר של 4 ק"מ מהגבול (שאורכו הכולל כ-13 ק"מ) בין רצועת עזה למצרים ללא ידיעה או הסכמה של השלטונות המצריים? האם גורמי הביטחון המצריים ברפיח אינם מבחינים במשאיות המעבירות דלק, גז, כבשים, עגלים, ארגזי סחורות שונים המעוברים בכל יום דרך מאות המנהרות?
הגבול בין רצועת עזה למצרים סגור רק בזווית התעמולתית. דובר משרד החוץ המצרי, חוסאם זכי, הסביר בהודעה רשמית (19.12.08) את מדיניותה של מצרים כלפי רצועת עזה על-רקע דרישת חמאס לפתוח את מעבר רפיח עם תום ששת חודשי הפסקת האש הזמנית (תהדיאה). להלן ציטוט קטעים נבחרים מדבריו:
"הנסיגה החד-צדדית שביצעה ישראל מרצועת עזה אין משמעותה שחרור הרצועה מהכיבוש, שכן הגדה המערבית, רצועת עזה וירושלים המזרחית מהווים ביחד יחידה גיאוגראפית אחת שלא ניתן לדון בה באופן חלקי, אחרת ייחשב הדבר מכה מוחצת לאחדותן.
"ישראל על-פי החוק הבינלאומי ואמנת ז'נבה נחשבת שלטון כובש והיא עדיין מחויבת לספק את צורכי החיים הבסיסים, ובהם חשמל, מים, דלק, מזון ותרופות לתושבים המתגוררים באדמה הנתונה תחת כיבושה.
"הסכמה עם הטענה הגורסת, כי הרצועה נחשבת אדמה משוחררת מבטאת השלמה עם התוכנית השואפת להטיל את נטל ניהול הרצועה על השכן הנמצא בסמיכות לה והוא מצרים. אסור להסכים לכך, משום שיהיה בכך משום מוצא מצוין לישראל ממיצר הכיבוש והעברת השלכותיו על מצרים, והדבר יביא לחיסול הבעיה הפלשתינית.
"מאז יוני 2007 ובעקבות סילוק אנשי הרשות הפלשתינית מהמעברים ברצועה והסתלקות המשקיפים האירופאים, הצד הפלשתיני לא שב למעברים, ודבר זה מאלץ את מצרים להמתין עד לחזרת הצד הפלשתיני הלגיטימי בעל הסמכות החוקית לניהול המעבר".
הנה כי כן, מצרים מודה מפורשות (מסרים דומים השמיעו גם הנשיא מובארק ובכירים מצרים נוספים) שלישראל אין כל השפעה על מעבר רפיח והיא איננה הגורם האחראי לאי-פתיחתו באופן רשמי. יתר על כן, מצרים מבהירה כי השיקול העיקרי המנחה אותה בסוגייה זו הינו פוליטי, היינו: למנוע את "שחרור עזה" ולהוסיף לטעון שרצועת עזה עדיין נתונה "תחת כיבוש" גם לאחר הנסיגה החד-צדדית של ישראל באוגוסט 2005. רשמית הגבול סגור, אך בפועל הוא פתוח (כולל מעבר רפיח הנפתח בתיאום בין מצרים לשלטונות חמאס בתאריכים מוסמכים) ומהווה מקור לייבוא לרצועת עזה בהיקף עצום מדי שנה.
