עיתונאים ופובליציסטים מהירי עט ידעו לספר ולנתח במדויק את מפגש אובמה-נתניהו. ככל שהולכת וגדלה הפרספקטיבה של הזמן, מתברר שמה שרואים משם לא רואים מכאן ולהפך. הדיווחים בכלי התקשורת עסקו בספקולציות ולא במהות, וגם מקום הצהוב והצעקני לא נפקד. מה שברור כיום הוא שהמפגש בין שני האישים היה בחינת דו-שיח בין חירשים כאשר כל אחד מדקלם את מה שמומחים כינו כתוכנית עבודה. ובדיוק כאן טמונה הבעיה: המפגש הוכיח ששני המנהיגים לא כל-כך עשו שיעורי בית לפני כן, לא השכילו ללמוד את המציאות החדשה שהתהוותה הן בארה"ב והן בישראל, לכן הכישלון היה צפוי מראש.
אובמה כנראה לא הספיק ללמוד את המציאות הישראלית ולא זו הפלשתינית. בישראל קיימת, בצדק או שלא, פסיכוזה של מתקפת טילים גרעיניים ההולכת ומתקרבת ככל שאירן ממשיכה בתוכניותיה. קשה לנשיא אמריקני להבין מה משמעותה של פסיכוזה מסוג זה, אך בישראל היא גורם מגייס של כל הפלגים והרבדים בחברה. ישראל לא תהיה מוכנה להשלים עם גרעין צבאי אירני, והאפשרות שהיא תעשה מעשה גדולה למדי.
ישנם מומחים ופרשנים, כולל ישראלים, אשר יצאו כבר בהצהרות שמתקפה ישראלית על אתרי הגרעין האירניים בלתי אפשרית יותר. הפרמטרים עליהם מסתמכים אותם מומחים אינם מסוגלים לשמש בסיס איתן לשלילת פעילות צבאית ישראלית באירן. לישראל ישנן תוכניות ברורות ומסודרות בנושא זה.
השיקולים שינחו את מנהיגי ישראל בפעולה או הימנעות מפעולה צבאית שונים לחלוטין מאלה של ארה"ב. יתרה מזו; אם תיפול החלטה לפעול באירן צבאית, ישראל תהיה מוכנה להקריב אינטרסים אסטרטגיים הנראים לה פחות חשובים לעת עתה, כולל אי-מוכנות לקבל מארה"ב אור ירוק לפעולה. ניתן להעריך שארה"ב כן תדווח, אך לא תישאל לעמדתה. יש, כאמור, במהלך זה סכנות רבות, אך עבור ישראל הבעיה האירנית היא בעיה הדוחה כל סכנה אחרת. את זאת אובמה איננו מבין או שמא עושה את עצמו לא מבין. בשני המקרים זה די חמור.
הממשל החדש בארה"ב אימץ בשתי ידיים את היוזמה הסעודית ואת "מפת הדרכים" והוא מנסה לקדם אותה כתוכנית אב לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הביטוי השגור בפיהם של אובמה ואנשיו וגם של מנהיגים באירופה הוא "שתי מדינות לשני העמים". אין מניעה לדבוק בתוכנית שנולדה מתוך מציאות שונה לחלוטין, אך השאלה המהותית היא, האם היא בת-ביצוע בקונסטלציה העכשוויות? התשובה היא, ספק רב. ממשלת ישראל הנוכחית אינה מזוהה, בלשון המעטה, עם תוכנית זו, ודאי לא עם תוצאותיה. העובדה שמר ליברמן ואחרים תומכים בה אינה מעלה ומורידה כלל. התקווה היא למוסס אותה על-ידי גרירת רגליים. כדי להגשים אותה ולו במה שנראה היה לפני כמה שנים, הגרסה האופטימלית לישראל, היינו גבולות 67' יחד עם גושי ההתיישבות וכמובן מזרח ירושלים יש צורך במהלך שיוסכם גם על הפלשתינים.
במציאות הנוכחית, כאשר חמאס ובני בריתו שולטים בכל השטחים ולא רק בעזה בלבד, ההצעות הישראליות הנדיבות ביותר לא תתקבלנה. הפלשתינים חותרים למדינה שבירתה מזרח ירושלים ופתרון בעיית הפליטים גם בישראל. אין שום סיכוי שממשלת ישראל הנוכחית תסכים לכך. אין ודאות שממשלה אחרת כן תסכים. מצער ככל שיהיה עבור אלה או אלה, הסיכוי לפתרון שתי מדינות לשני העמים אינו ריאלי כיום, גם במחיר התנגשות דיפלומטית עם ארה"ב. נתניהו הנחשב, בין יתר תאריו, גם למומחה הגדול של ההסברה ומבין גדול בדיפלומטיה האמריקנית כנראה שלא הפנים את השינוי בארה"ב. מכאן כל הטעויות שלו במפגש הראשון עם אובמה.
אבחנת ה"מחלה" חשובה ביותר למען תטופל כראוי. שני המנהיגים אינם מוכנים לקבל את הדיאגנוזה המדינית וממשיכים ללכת בשתי דרכים מקבילות. על אף הקביעה המתמטית ששני קווים מקבילים לעולם אינם נפגשים, שני הצדדים עלולים, חלילה, להיווכח שבדיפלומטיה אקסיומות מתמטיות אינן מתאימות כלל.