בשבוע שבו הותקפה שירה מרגלית, המשנה למנכ"ל "רשת", הקרינו בערוץ 2 סרט העוסק ב"ילדים של". הסרט עסק בשאלה איך זה להיות הילד של, אבל גם בסוגייה של "בנים ממשיכים": בגל"צ, בדובר צה"ל ובעוד גופים ומוסדות ממלכתיים.
על-פי הסרט, בדובר צה"ל למשל שירתו לא פחות ממאה בנים של מפורסמים. להגנתם של אלו יצוין כי רובם, אם לא כולם, הם אכן מוכשרים וראויים. אלא שנשאלת השאלה: האם מועמדים אחרים שמשום מה לא התקבלו, לא היו מספיק מוכשרים, והעובדה שהם אינם בנים של מפורסמים לא הייתה בעוכריהם?
מדינת ישראל, זו שבנויה מהרבה מוסדות ממלכתיים, מזכירה מיום ליום איזה מושב נידח, שהחליט להקצות קרקעות לילדיהם של מייסדיו, כדי שיבנו את ביתם במקום ולא יברחו לעיר הגדולה. קוראים לזה "בנים ממשיכים".
בישראל 2009 ניתן למצוא קצוות בכל אשר נלך: יהודים מול ערבים, אשכנזים מול מזרחים, חילונים מול מסורתיים, שמאלנים מול ימנים, ישראל הראשונה מול השנייה, מרכז מול נגב וגליל, עיירות פיתוח מול קיבוצים והתיישבות עובדת, ועכשיו - ישראל המבוססת על "בנים של" מול ישראל שבניה מעולם לא יוכלו לפרוץ את מעגל הקסמים שבו הם נתונים, אלא אם יהגרו לחו"ל...
כך למשל ניתן למצוא את בניהם של אמנים ידועים מאיישים תפקידים בגל"צ או בדובר צה"ל, כאמור לעיל. כנ"ל במערכת המשפט, ששם בנה של שופטת מכהן כתובע בפרקליטות, ובתו של שופט מחוזי כרשמת בית משפט שלום. ואפשר להביא עוד ועוד דוגמאות, מה שהופך את המדינה על מוסדותיה הממלכתיים, והדגש הוא על ממלכתיים, למעין מועדון חברים, עד שנדמה כי הנמנים עליו קיבלוהו בירושה לנצח.
המצב הזה, שבו בנים מצליחים להשתחל לתפקידים ומקומות, הרבה בזכות הוריהם, מזכיר משטרים המאפיינים מאוד את שכנותינו מדרום ומצפון: גמאל יירש את חוסני (במצרים), עבדאלה ירש את חוסיין (ירדן), מוחמד ירש את חסן (מרוקו) ובשאר ירש את חאפז (סוריה).
אבל מה לנו כי נלין על מערכת זו או אחרת, אם בפרלמנט שלנו, שהוא האספקלריה של חיינו כאן, אנו עדים מדי בחירות לתופעת "הנפוטיזם" ההולכת ומתפשטת כמו מגיפה. עשרות חברי כנסת בעבר ובהווה קשורים זה לזה בקשר משפחתי: בעל ואישה, גרוש וגרושה, אב ובן, אם ובת, גיסים, מחותנים, אחים ואפילו סבים ונכדים.
אז נכון שהם נבחרו באורח דמוקרטי, אבל מי לידינו יתקע כי גם בלעדי אותה "רשת הגנה ותמיכה" של קרוביהם הם היו זוכים לבלות בגבעת רם. לטעמי, לפחות מחצית מאלו המאיישים את הכנסת במסגרת "בנים ממשיכים" אינם מגיעים לקצה קרסוליהם של הוריהם.
-
לפני כחודש צפינו אני ורעייתי בחדשות. על המרקע הופיע פקיד בכיר, מנכ"ל של אחד ממשרדי הממשלה שדיבר בנושא תשתיות כאילו היה המומחה מספר אחת בארץ. לפתע שאלה אותי אשתי:
תגיד, הפקידות הבכירה בארץ אף פעם לא פורשת?
למה את שואלת?
כי אני מכירה את האיש הזה מתפקיד אחר של מנכ"ל.
את צודקת בהחלט.
נו...?
הפקידות הבכירה בארץ רק מתחלפת בינה לבין עצמה, לפחות עד שהיא מוצאת איזה בנק/מפעל/גוף שיציע לה משכורת הגבוהה פי 18.
אז אם תרצו תוכלו להוסיף את הדיאלוג הזה למחלת "הבנים הממשיכים".