חג השבועות מוכר לנו בטעמיו המיוחדים. בקישוט הבתים בעצי נוי ובפרחים, במאכלי חלב - לזכר קבלת התורה, ובשמותיו השונים: "חג הביכורים", "חג מתן תורה" "חג הקציר" "חג השבועות". והשאלה היא מדוע הוא נקראת (בתורה) "חג השבועות", בהתעלמות משאר השמות?
הביאור הוא: כי חג השבועות הוא המשך לחג הפסח והשלמה לו. כי אם נגאלנו בפסח "פיזית" הרי חג השבועות הפיח בנו רוחניות - בקבלת התורה, שהביאה שפע וברכה רבה לאדם - הנקרא נזר הבריאה.
לכך היה צריך שבעה שבועות של עבודה אינטנסיבית לעם שאך יצאו ממצרים מעבדות, והיו שקועים ב-49 שערי טומאה. כל יום ספרו לקראת היום המיוחל "מתן תורה". הרי שלשבעת השבועות תפקיד מרכזי בהיווצרות החג (מתן תורה). לכן התורה בחרה דווקא בשם זה.
הרי לנו לימוד ראשון ויסודי, עד כמה
ההכנה לקבלת התורה הינה מרכזית לקבלתה. אך ישנו פן נוסף וחשוב.
הגמרא במסכת שבת (דף לד) מספרת על הגוי שבא לשמאי הזקן וביקשו: "למדני את כל התורה כולה על רגל אחת". שמאי, שהיה קפדן מאוד, זרק אותו מפניו. עד שהגיע להלל הזקן והלל השיבו כדרכו בנועם:
"'מה ששנוי לך לחברך לא תעשה' - זה כל התורה כולה, ואידך זיל גמור" (בתרגום מארמית: ואת השאר לך ותלמד). מה ביאור הדברים. הרי לקבלת גר יש הלכות וכללים. וכאן הלל אומר רק משפט אחד וזהו? אך הביאור הוא על-פי דברי רבי חיים ויטאל (תלמידו של האר"י ז"ל) שכותב בספרו שערי קדושה (חלק א' שער ב'): כי יסוד היסודות היא, תיקון המידות ו
ה"פגם במידות חמור יותר ממעשה עבירות, וזאת משום שהמידות הן יסוד לקיום המצוות..." - כי גם התורה, מצוותיה וערכיה, הם ניתנו לאדם בשביל לתת לו הכלים לתיקון המידות (תורה = לשון הוראה = ליישר את האדם ולתקן דרכיו),
ואהבת הזולת הוא הראש בכל המערכת הזאת של עבודת המידות.
ואכן הגוי למד את התורה והכין את עצמו היטב לפני בואו לשמאי ולהלל. אך ברצונו היה לדעת דבר אחד שהוא
היסוד והבסיס של כל התורה כולה. על כך ענה לו הלל הזקן: "מה ששנוי לך לחברך אל תעשה" - זה הבסיס לכל התורה כולה.
תורה בלי היסוד של "בין אדם לחברו" - בלי שמירה של מצוות של בין איש לזולתו - אינה תורה. יכול אדם להיות ידען גדול בתורה, למדן ודרשן גדול, אם הוא לא מקפיד במצוות שבין אדם לחברו - התורה שלו אינה תורה שקבלה משה בהר סיני.
לפי דברינו נבין את המסופר בתלמוד (מסכת יומא, דף פז ע"א), על אחד מחכמי התלמוד, רבי רחומי, שהיה לומד כל השנה כולה רחוק מביתו. רק פעם בשנה היה שב לביתו ולאשתו - בערב יום הכיפורים. פעם אחת, שקע בלימודו בערב יום הכיפורים כל כך שלא שם לב לזמן ולא חזר לביתו כהרגלו. אשתו הצדקת שהתכוננה לבואו בהכנות גדולות, שמה לב כי כבר כנראה שבעלה הצדיק לא יגיע ליום הקדוש, ומרוב צערה ירד לה דמעה. בשמים הקפידו מאוד על רבי רחומי, ובמקום לימודו על גג הבית, התמוטט עליו קיר הבית והרגו.
והשאלה גדולה. עד כדי כך?! טוב, אז נכשל הרב, מרוב טרדתו בסוגייה לא שם לב. אז עד כדי כך שצער אשתו גרם למותו הטראגי? ועוד יותר: נתבונן נא, מה היה קורה כשהיו מבשרים לאשתו על מותו, היא לא הייתה בוכה יותר מה"דמעה" ההיא? אך לפי דברינו יובן,
כי לימוד תורה כזה של אדם ללא רגישות לזולת, חסר הבסיס לעלייה, ואף חסר בלימוד התורה עצמו (ראה 24,000 תלמידי רבי עקיבא, תלמידים שכל אחד מהם היה בדרגה של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, ומתו בתקופה הזאת שבין פסח לחג השבועות על
שלא כיבדו זה את זה (תלמוד, מסכת יבמות, סב ע"ב) -
אי פרגון וחוסר רגישות לזולת).
לכן קוראים אנו בחג השבועות דווקא בספר רות שכל מהותה "חסד" - המתחיל בבריחת אלימלך עם בניו וכלותיו מהחובה ומהתפקיד שהוטל עליו - בכך שלא סייעו לעם בשעתו הקשה - הרעב, מה שה' הענישם על כך והמית אותו ואת שני בניו. ובסוף המגילה: כלתו רות המואבית ומעשיה הצנועים שכולה הייתה שזורה בחסד ומצוות תרומיות הקשורות למצוות שבין אדם לחברו. זכתה רות והגיעה לדרגה כה גבוהה במעשיה, שדווקא ממנה (מואבית) יצא דוד המלך ולעתיד מושיען של ישראל - המלך המשיח.
כמה הדברים מבהילים. כמה אחריות יש לנו להתחזק בחג הקדוש הזה הנקרא בספרי הקודש: "ראש השנה לרוחניות"!
נתחזק ביסודות ויעזרנו ה' לקבל בחג הקדוש הזה שפע רוחני וגשמי, שיזכנו לעשות רבות בצדקה וחסד לכלל ולפרט, בשפע אושר ובשמחת הלב.
